המכתב שלא נשלח

לחנה

אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התקשיתי לעשות זאת כי הנתק מאוד הכאיב לי ואפילו העלה בי דמעות. לא הצלחתי להתמודד עם מה שזה הציף בתוכי. הרגשות שלי לא היו מעובדים מספיק ונגישים בשביל לגעת בהם.

לאחר שהקשר שלנו התנתק וגם שנים לאחר מכן חשבתי עליך הרבה ונזכרתי לפעמים בגעגוע ולפעמים בכאב במה שכבר אבד ואיננו עוד. לקח לי שנים עד שהצלחתי להגיע להבנה והשלמה עם מה שהרגשתי כלפיך. פעם בכמה זמן הייתה מבליחה בי איזשהי מחשבה שעזרה לי לסדר את הרגשות ולאזן את עצמי, בכל פעם קצת יותר 

לפעמים אני מדמיינת שאני פוגשת אותך וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך ולספר לך מה עבר עלי מהשנייה שהקשר שלנו הסתיים ועד היום. הייתי רוצה להגיד לך שאני אשמה בהכל, שהייתה לי חרדה שהרסה לי את החיים, שבעצם כל התקופה הזו שדיברנו היה לי איזשהו צורך בדמות אם או סמכות (ואולי גם חרדת נטישה) שתהיה שם בשבילי ותמלא את החלל העצום שיש לי בלב וגם עכשיו למרות שאני ואמא שלי כבר ביחסים טובים, מדברות על הכל ומבלות ביחד, את עדיין חסרה לי ואני מתגעגעת אליך. 

בדיוק ברגעים אלה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נמצאת בצימר ואמורה להיות בחופשה שחיכיתי לה הרבה זמן עם בעלי והילדה ואת היחידה שעולה לי בראש. ניסיתי להבין למה? למה אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין עולה לי במחשבה? ופתאום אתמול, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש לי סודות, שיש סודות שאני לוקחת איתי לקבר, אז כן אמא שלי יודעת מה הם, בעלי יודע מה הם, המטפלת שלי יודעת מה הם ואני מדברת איתה לא בגלל שאני צריכה טיפול אלא רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ורק את לא יודעת. הבנתי שיש לי סודות שאני רוצה לספר לך ואת לא נמצאת איתי, שאני מוכנה לספר לך הכל עלי, את כל הדברים הכי אישים, את כל מה שאת רוצה לדעת עלי ולא יודעת. כל כך הייתי רוצה שתהיי שם בשבילי כי ברגע שאשתף אותך לא אצטרך לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

לפעמים למרות שחלפו הרבה שנים עולה בי המחשבה לבוא לדבר אותך, פתאום להופיע משום מקום, אבל אני חוששת מאיך שאצטייר בעיניך, אולי זה יראה אובססיבי בעיניך או חסר אונים או מעורר רחמים, אולי זה יראה כאילו לא השתנתי או התבגרתי, וכמו בגיל 24 אני עדיין מחפשת אותך. אבל הדבר שאני הכי חוששת ממנו הוא שאם במקרה נפגש ברחוב או במקום אחר אז פשוט נחליף מבט קר ונתעלם אחת מהשנייה, לא בגלל שחלף זמן רב וזה לא מעניין אותי יותר אלא פשוט בגלל שאתבייש בעצמי ובמה שהייתי. זו הסיבה היחידה שבגללה אוכל לחלוף על פנייך מבלי לומר שלום.

כתבתי את הפוסט הזה כי הרגשתי צורך לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה אבל תמיד כשאני מנסה להיות גלויה עם עצמי בנוגע למה שאני מרגישה כלפייך הדברים טיפה יותר מורכבים... 

חנה, אני באמת אוהבת ומעריכה אותך ❤️

תודה לך על כל מה שהיית בשבילי! 

עם ההורים שלי

במשך שנים רבות הקשר ביני לבין ההורים שלי היה מאוד מרוחק. אני זוכרת את התקופה שחייתי במחיצתם כתקופה מאוד סוערת של ויכוחים וריבים  שהתנהלו בעיקר מול אמא שלי שהייתה מאוד דעתנית ואסרטיבית. הויכוחים נמשכו עד גיל יחסית מאוחר ולא פסקו עד שעזבתי את הבית 

בשנים האחרונות אני מרגישה שחל שינוי משמעותי בקשר ביני לבין ההורים שלי  והיחסים איתם הופכים להיות קרובים יותר יותר.

הקשר החל להתהדק בעקבות התקופה הקשה שעברתי בשנה האחרונה עקב חיפושי העבודה שבמהלכה זכיתי לתמיכה של אמא שלי. האמת שבהתחלה לא רציתי להעזר בה אך היא הייתה האדם היחיד שהקשיב לי כשהיה לי קשה, וכשלא היה לי עם מי לדבר. היא היתה היחידה שהתקשרה אלי מידי יום לשאול בשלומי ועודדה איתי. בכל פעם ששוחחתי איתה היא הצליחה להרים אותי מהמקומות הנמוכים שנשאבתי אליהם  ולהראות לי גם את הדברים הטובים בעצמי. 

כשאני מתארחת אצל ההורים מידי שבוע, אמא שלי תמיד נמצאת סביבי ודואגת שלא יחסר לי דבר. היחסים שלי איתה השתנו לגמרי וכיום הנוכחות שלה אפילו מרגיעה אותי וגורמת לי להרגיש בטוחה  ומוגנת למרות שאני בעצמי כבר אמא. כשאני נמצאת אצלם בשעות הערב, אמא שלי תמיד מציעה לי להכנס להתקלח, ומכינה לי סדוויצים לעבודה, לרגע מסוים אני חוזרת להיות ילדה ואפילו קצת נהנית מכך. 

העזרה של ההורים שלי בכל מה שקשור לטיפול והשגחה על הבת שלי היא אינסופית ובכלל לא מובנית מאליו. מרגש אותי כל פעם מחדש לראות את הנכונות והרצון שלהם לעזור לי בכל מצב.

מעבר לכך - התחלנו גם לצאת יחד לבילויים, חופשות וטיולים משותפים, דבר שרק מקרב בינינו יותר

עם הזמן הבנתי שאין אף אדם בעולם שיהיה שם עבורי חוץ מאמא שלי, למדתי לראות את ההורים שלי מזווית ראיה אחרת לגמרי ויותר להעריך אותם ואת מה שהם עושים בשבילי.

חברות וקשרים

 לאחרונה אני נזכרת בחברות ומכרות מהעבר שהקשר איתן נותק בעקבות מריבה או סתם בגלל שהוא לא צלח את מבחן הזמן ועולה בי תחושה של פספוס, שהחמצתי הזדמנות לקשר עם חברה טובה.

ככל שהזמן חולף אני מבינה עד כמה זה קשה לייצר ולבנות קשרים. לפעמים אני חושבת שהעקרונות שנלחמתי עליהם בעבר לא שווים את הניתוק של היום ואת תחושת הבדידות שאני חווה מידי פעם. לפעמים אני תוהה אם הייתי צריכה להתפשר יותר על דברים שחשובים לי או להעלים עין מדברים שלא מוצאים חן בעיני, אולי הייתי צריכה לדעת לשים דברים בצד ולוותר יותר. כנראה שאלו תובנות שרוכשים עם השנים אחרי שמתנסים בחיים ומגיעים למסקנה שאנחנו קצת לבד, ואז מוכנים להוריד מהאגו וליזום. 

כבר הרבה שנים שאני מנסה קצת להוריד מהאגו שלי ופעמיים בשנה בראש השנה ובפסח אני שולחת ברכות לכל החברות שלי, שאין לי קשר מבוסס איתן קרוב ל- 10 שנים, רק כי חשוב לי לשמור על קשר ולא לנתק לגמרי. מהצד שלהן מתקבלת תגובה מנומסת אך אין יוזמה מצידן כך שלפעמים אני לא יודעת האם הניסיון שלי ליצור קשר משנה משהו אצלן והאם הן בכלל חושבות עלי או נזכרות בי  כמו שאני זוכרת ונזכרת בהן.

לפעמים קשה לי לקבל את זה שהזמן מייצר מרחק, ושאת מה שהיה בעבר לא ניתן להשיב. אני יודעת שבעבר הייתי יותר חברתית ותקשורתית בעיקר כי היו סביבי אנשים שהכרתי ואהבתי שגרמו לזה לקרות אך כיום המצב שונה. גם כשאני פוגשת את אותם האנשים שאהבתי, את המכרה הזאת שדיי חיבבתי, בתוכי אני מתרגשת בדיוק כמו בעבר אך כבר לא מצליחה למצוא נושאים לשיחה, מרגישה את המרחק שנפער ביני לבינה ולכמה שניות משתרר שקט, לא מוצאים מה לומר ואז הפגישה מסתיימת מבלי שהחלפנו אפילו מילה אחת.

קשה לי להשלים עם העובדה שהזמנים משתנים וגם אנחנו, שמה שהיה בעבר כבר לא רלוונטי להיום. לפעמים אני מרגישה כמו פעם אבל המציאות מוכיחה אחרת. אני נאחזת בשאריות מהעבר ומנסה לשמר אותו ושוב יוצרת קשר עם חברות של פעם, ושוב לא מתעלמת מאותה מכרה גם כשאין לנו על מה לדבר, העיקר שלא יתנתק לגמרי... גם שהכל חד צדדי אני עדיין מנסה, כי אולי יש סיכוי שבכל זאת אצליח להחזיר אלי אנשים שהתרחקו  ולייצר קשרים משמעותים בחיי, כמו שהיו לי פעם.  

עוד קצת בדידות.. ודי

כבר הרבה זמן שאני מרגישה לבד, בלי אף אדם שאפשר לדבר איתו. לאחרונה אני חווה את זה ברמה הפיזית וממש קשה לי להתמודד עם הכאב.

אף חברה לא יוצרת קשר או מתעניינת ואני מרגישה שאני צריכה  להתאמץ לחדש קשרים ולשמר אותם. לפעמים פשוט נמאס לי להיות בצד הזה, היוזם... אולי אני צריכה להבין שזה רק הצורך שלי ומאחר שכל החברות שלי עם 3 ילדים ולי יש רק ילדה אחת אז הצרכים שלנו לא ממש מתאימים. פעם זה היה נוח לחזור לישן ולמוכר, היום ככל שהזמן עובר אני כבר לא בטוחה האם זה מתאים להתחבר לשם או לא.
פעם ראשונה בחיים שעלתה בי מחשבה על כך שאולי הייתי צריכה להתחתן עם אשה ולא עם גבר, ככה לפחות הצרכים הרגשיים שלי היו נענים. 

האמת היא שאף פעם לא הייתי יותר מידי תקשורתית או חברותית, תמיד היו לי 2-3 חברות טובות שאפשר לנהל איתן שיחות עומק וזה הספיק לי. היום גם את זה אין וזה מאוד חסר. אני מרגישה שאני זקוקה לקשר וחיבור אנושי עם אנשים מחוץ למעגל המשפחתי שלי. השהיה הממושכת עם המשפחה שלי ממאיסה אותה עלי וגורמת לי לרצות להתרחק יותר ויותר. 

הכתיבה החופשית האישית הזאת היא הדבר היחיד שאני מצליחה להעמיק בו, היא גורמת לי להיות ממוקדת, מייצרת עבורי משמעות ובעיקר מעשירה את יכולת הכתיבה והביטוי העצמי... וזה נחמד שיש מקום כזה שאפשר מידי פעם לשתף במה שקורה לי...

זכרונות מהעבר

במהלך תקופת הבדידות שלי נזכרתי בכמה דמויות שחיבבתי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה לי, אבל הגעגוע היה עצום והרגשתי שנקרעתי מהן בכוח, בלי טיפת רגישות, שיקול דעת או היגיון, עברתי משהו שהיה חסר כל פרופורציה ואפילו קצת מוגזם.
הניתוק הזה היה ממש קשה וכואב, וזה קרה בפתאומיות מבלי שבאמת יכולתי לשקול ולהחליט בצורה הגיונית מה אני רוצה. בדיעבד, לא רציתי שהניתוק הזה יתרחש כי באמת הרגשתי משהו כלפיהן... ואני עדיין מרגישה... וכמה שאנסה להתעלם מכך, זה עדיין יהיה שם, אמנם בעוצמה פחותה, אבל אי אפשר להגיד שאין שם כלום. לא הצלחתי להתמודד עם כל מה שהרגשתי וזה השפיע עלי ועל כל ההתנהגות שלי בצורה קיצונית. 

החיבור אליהן מילא סוג של חוסר שיש לי בחיים ושגבר לא יכול לספק עבורי. כשהן כבר לא היו איתי הרגשתי את ההעדר שלהן וזה היה הדבר הכי קשה שיכולתי לעבור. זה היה הקושי היחיד שלא הצלחתי לדבר עליו במסגרת טיפולית, רק בקווים מאוד כללים... כי אולי זה קצת טיפל בי, ביכולת לקיים סוג של קשר קצת שונה, להביא את עצמי לפני אנשים שלא ממש בגילי, ואולי גם קצת להתגבר על ביישנות... עם השנים פיתחתי רגשות ולא יכולתי למצוא להן תחליף במסגרת טיפולית. תמיד רציתי שהן יהיו קצת יותר קרובות, לא כתחליף לחברות שהיו לי, אלא בנוסף.
נכון להיום, אני נאלצת להתגבר על משהו שאני לא רוצה להתגבר עליו, והדיסוננס הזה הורס אותי מבפנים, הרס רגשי שמשפיע על הכל. מאחר שאני לא יכולה לפגוש אותן, אפשר לומר שזה קושי שדיי נכפה עלי ואין דבר קשה יותר מלהתגבר על משהו שגרם לי להרגיש טוב במשך כל כך הרבה שנים ולהחליף אותו בכלום.... השהייה בחו"ל רחוק מהבית קידמה את בעלי ואולי גם אותי באיזשהו מובן, אבל המחיר הרגשי שהייתי צריכה לשלם ומשלמת עד היום הוא מאוד גבוה.. 

אם זה היה תלוי בי אז כבר מזמן הייתי מגיעה לבקר, לא משנה אם יש קורונה או אין.