הבלוג שלי בפייסבוק

‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 6 בדצמבר 2021

אולי טריגר...

 שבוע שעבר נפגשתי עם הפסיכיאטרית שלי לאחר חצי שנה שלא הייתי אצלה. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון וחרדה והפגישה איתה נועדה בשביל להתעדכן במצב הנוכחי שלי ולחדש את המרשם.

בדר"כ שאנחנו משוחחות אני תמיד אומרת שהכל רגיל, שאין לי מה לחדש, דבר שלרוב הוא  נכון אך הפעם החלטתי לחרוג קצת מההתנהלות הרגילה ולנסות להעמיק קצת יותר ואולי גם לומר דברים שלא העזתי לומר. 

זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת נפתחתי בפני הפסיכיאטרית שלי וסיפרתי על כך שאני לא אוהבת את החיים שלי ורוצה למות, שכל דבר שאני מתמודדת איתו מיד מעורר בי את הרצון הזה. ההרגשה הזו חלילה לא מעודדת אותי לפגוע בעצמי אך מלווה את הקיום שלי כבר זמן רב

תמיד הפריע לי שאני לא מסוגלת לדבר על זה, שהנושא הזה פשוט נעול בתוכי.  בהתחלה רציתי לדבר על כך עם  הפסיכולוגית שלי אבל הרגשתי שקשה לי לפתוח את זה וכשכבר הצלחתי, היא שאלה אותי האם יש לי בעיה נפשית, דבר שגרם לי להרגיש לא בנוח ולהסגר . לקח לי זמן להבין שכנראה המקום הכי בטוח לפתוח את הנושא הזה הוא רק בטיפול פסיכיאטרי, ששם אפשר לדבר על כל ענייני הנפש מבלי להרגיש ששופטים אותי.

 בשיחה עם הפסיכיאטרית היא שאלה אותי האם יש לי מחשבות על מוות כך שזה איפשר לי לומר את כל האמת מבלי להרגיש רע, הייתי צריכה להבטיח  לה שאין לי מחשבות על התאבדות. היא ניסתה להבין איך אין אצלי הדרגתיות שמובילה לרצון למות והתשובה מניסיוני, הייתה שכל ההתמודדויות שאנו נתקלים בהן בחיים פשוט  מצטברות לקושי אחד גדול והוא זה שמקפיץ אצלי את הרצון למות. 

 לאחר ששוחחנו על כך חשתי הקלה שהצלחתי לדבר על הנושא הזה היה לי חשוב לשתף מישהו בהרגשה שלי ולדעת שאני כבר לא נמצאת לבד בהתמודדות שלי עם עצמי...  

יום רביעי, 12 באוגוסט 2020

מישהי מהעבר...

במהלך התקופה הקשה שעברתי, היה רגע אחד שנזכרתי במישהי שהערכתי ‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍ולא ראיתי הרבה זמן וזה הציף אותי...

מצד אחד הרגשתי שאני מתגעגעת אליה ורוצה לפגוש אותה, באמת היה לי איכפת ממנה... ומצד שני לקח לי זמן להתגבר על המחשבות הלא רצוניות שהיו לי לגביה כלומר, לפעמים חשבתי עליה בצורה שלילית מבלי להתכוון לכך ולפעמים חשבתי עליה בהקשרים שלא התאימו לסיטואציה שרציתי לייצר. היה לי קשה למקד את הכוונות שלי בהקשר הנכון עבורי, כנראה בגלל מה שעברתי.  
דבר נוסף שהקשה עלי היה שלא הצלחתי לזכור איך היא נראתה,  למרות שאת התקופה שלמדתי אצלה זכרתי היטב. כנראה שזה נבע מכך שחלפו הרבה שנים מהפעם האחרונה שפגשתי אותה. לפעמים אני מצטערת על כך שלא עלה בדעתי לבקר אותה מידי פעם. היא הייתה בין האנשים הבודדים שבאמת שרציתי והיה לי חשוב לפגוש ... 

לאחר כמה חודשים, ראיתי אותה נוסעת ברחוב הסמוך לאיזור מגוריי, והכל חזר אלי.... סתם טיילתי ברחוב עם הבת שלי כשלפתע ראיתי אותה עומדת בפקק תנועה, בדיוק מולי. היא נראתה קצת כועסת אבל בדיעבד זה היה הפרצוף הכי חמוד שראיתי אי פעם. אני לא יודעת האם היא זיהתה אותי או לא, כי היא לא ממש הסתכלה עלי, אלא יותר לעברי... מאז קיוויתי שאוכל לפגוש בה שוב.
אני עדיין מרגישה משהו כלפיה וחשוב לי להיות בקשר עם הרגשות  שלי ולהיות מסוגלת להביע את מה שאת מרגישה. יחד עם זאת, אני יודעת שבכתיבה ובעיקר במחשבה, יש לי נטייה להתרפק על רגשות כשמדובר באנשים שאני מעריכה וזה אחרת כשניצבים אחד מול השני במציאות וצריכים לדבר, זה אולי קצת יותר מורכב, במיוחד אחרי שנים שאפילו לא ראיתי אותה והשיחה אחרונה שניהלנו כמעט ולא זכורה לי.

מצד אחד אני מרגישה משהו כלפיה ומצד שני קצת חוששת ... היא בכלל לא יודעת איך אני מרגישה ולי אין מושג איך היא תגיב לדבר כזה... כי כל המצב הזה הוא קצת שונה מהרגיל ובכלל לא בטוח שאני אראה אותה שוב... וע"מ שנפגש, היא צריכה לזהות אותי... אז בינתיים אני סתם כותבת את המחשבות והרגשות שלי...

המכתב שלא נשלח

לחנה אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התק...