ענייני עבודה ומסיבת פורים

 חלפה שנה מאז שהתחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי ועדיין אני לא מתחברת אליו.

 מהיום הראשון לא ממש התחברתי לעבודה במוקד ולעומס של השיחות להן נדרשתי לענות מידי יום. קמתי בבוקר עצובה ומדוכאת רק מהמחשבה על כך שאני צריכה להגיע למקום הזה. למרות שהיו הרבה שיחות, הזמן לא זז ומצאתי את עצמי מסתכלת כל דקה על השעון ובודקת כמה זמן נשאר עד ההפסקה או עד סופו של היום. עם הזמן בניתי לי מעין לו"ז קבוע לגבי זמן הכנת הקפה ושעת היציאה לשירותים ופשוט מחכה לרגעים האלה כדי שאוכל לצאת לכמה דקות  להתרענן. לא הייתי מרוצה מהאופי של העבודה וגם לא מהשכר שהיה נמוך מידי. במשך שנה, כמעט מידי יום ביומו הייתי סוקרת את מודעות הדרושים בחיפוש אחר משרה אחרת שיכולה יותר להתאים לדרישות שלי, אבל לא ממש מצאתי אחת כזו (כנראה בגלל שאני יותר מידי ביקורתית עם עצמי וחושבת שאין לי מספיק ניסיון או ביטחון בשביל לפנות לתחומים אחרים מעבר לשירות לקוחות). 

מרוב שהייתי מרוכזת בעצמי ובעצבות שהשתלטה עלי מידי בוקר, לא הייתי משוחחת עם אף אחד ובקושי אומרת שלום, פשוט הייתי מגיעה לעמדה שלי, מתיישבת ומתחילה לעבוד. גם כשראש הצוות שלי התחתנה וכולם איחלו לה מזל טוב בווטסאפ הקבוצתי לא הצלחתי להתחבר, להיות נחמדה, ולשלוח ברכה כמו כולם, אז פשוט התעלמתי. 

נתתי לזמן לעשות את שלו, הרגשתי איך העצבות שלי כמו הזמן נמרחת על שבועות וחודשים ולא עשיתי מאמץ כדי לשנות אותה ולהשתנות, לא רציתי לעשות דבר. כל מה שעניין אותי היו שעות ההגעה והיציאה שלי הביתה, כל בוקר הייתי רושמת על דף באיזו שעה נכנסתי לעבודה והקפדתי לצאת בדיוק בזמן שאני צריכה לצאת ולא דקה אחרי. את ההליכה הביתה לכיוון האוטובוס הייתי עושה כמעט בריצה, העיקר לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר.

נכון להיום אני עדיין לא אוהבת את מקום העבודה שלי, אמנם אני קצת יותר חברותית ותקשורתית ממה שהייתי ומצאתי אנשים להחליף איתם כמה מילים במהלך היום אך לא למרות זאת אני לא ממש שמחה או מרוצה

השבוע החליטו לארגן במקום העבודה שלי מסיבת פורים חגיגית. בהתחלה לא רציתי להגיע רק בגלל המחשבה על כך שאבזבז את הזמן היקר שלי על המקום הזה, אך ככל שחלף הזמן התחלתי יותר ויותר להשתכנע שאני צריכה להחליף אווירה וקצת לצאת מהשיגרה, לעשות משהו אחר ממה שאני רגילה וכך מצאתי את עצמי מאשרת הגעה למסיבה של מקום העבודה שלי שאני כל כך לא אוהבת. במחשבה זה עדיין לא מסתדר לי, שהמקום שאני שונאת יכול לגרום לי להנאה ולא מאמינה שהסכמתי לדבר הזה.

אולי אם יארגנו לעיתים קרובות יותר אירועי חברה כאלה זה יוכל להשפיע לטובה על מה שאני מרגישה...  

מקווה שלמרות הכל אהנה הערב.

 

חברות וקשרים

 לאחרונה אני נזכרת בחברות ומכרות מהעבר שהקשר איתן נותק בעקבות מריבה או סתם בגלל שהוא לא צלח את מבחן הזמן ועולה בי תחושה של פספוס, שהחמצתי הזדמנות לקשר עם חברה טובה.

ככל שהזמן חולף אני מבינה עד כמה זה קשה לייצר ולבנות קשרים. לפעמים אני חושבת שהעקרונות שנלחמתי עליהם בעבר לא שווים את הניתוק של היום ואת תחושת הבדידות שאני חווה מידי פעם. לפעמים אני תוהה אם הייתי צריכה להתפשר יותר על דברים שחשובים לי או להעלים עין מדברים שלא מוצאים חן בעיני, אולי הייתי צריכה לדעת לשים דברים בצד ולוותר יותר. כנראה שאלו תובנות שרוכשים עם השנים אחרי שמתנסים בחיים ומגיעים למסקנה שאנחנו קצת לבד, ואז מוכנים להוריד מהאגו וליזום. 

כבר הרבה שנים שאני מנסה קצת להוריד מהאגו שלי ופעמיים בשנה בראש השנה ובפסח אני שולחת ברכות לכל החברות שלי, שאין לי קשר מבוסס איתן קרוב ל- 10 שנים, רק כי חשוב לי לשמור על קשר ולא לנתק לגמרי. מהצד שלהן מתקבלת תגובה מנומסת אך אין יוזמה מצידן כך שלפעמים אני לא יודעת האם הניסיון שלי ליצור קשר משנה משהו אצלן והאם הן בכלל חושבות עלי או נזכרות בי  כמו שאני זוכרת ונזכרת בהן.

לפעמים קשה לי לקבל את זה שהזמן מייצר מרחק, ושאת מה שהיה בעבר לא ניתן להשיב. אני יודעת שבעבר הייתי יותר חברתית ותקשורתית בעיקר כי היו סביבי אנשים שהכרתי ואהבתי שגרמו לזה לקרות אך כיום המצב שונה. גם כשאני פוגשת את אותם האנשים שאהבתי, את המכרה הזאת שדיי חיבבתי, בתוכי אני מתרגשת בדיוק כמו בעבר אך כבר לא מצליחה למצוא נושאים לשיחה, מרגישה את המרחק שנפער ביני לבינה ולכמה שניות משתרר שקט, לא מוצאים מה לומר ואז הפגישה מסתיימת מבלי שהחלפנו אפילו מילה אחת.

קשה לי להשלים עם העובדה שהזמנים משתנים וגם אנחנו, שמה שהיה בעבר כבר לא רלוונטי להיום. לפעמים אני מרגישה כמו פעם אבל המציאות מוכיחה אחרת. אני נאחזת בשאריות מהעבר ומנסה לשמר אותו ושוב יוצרת קשר עם חברות של פעם, ושוב לא מתעלמת מאותה מכרה גם כשאין לנו על מה לדבר, העיקר שלא יתנתק לגמרי... גם שהכל חד צדדי אני עדיין מנסה, כי אולי יש סיכוי שבכל זאת אצליח להחזיר אלי אנשים שהתרחקו  ולייצר קשרים משמעותים בחיי, כמו שהיו לי פעם.