לאחר שנה שלמה של שהייה ממושכת בבית שמתי לב שההתנהגות שלי השתנתה ולא לכיוון החיובי. יצא לי לבחון את עצמי במצבים מסויימים וגיליתי שלעיתים קרובות קשה לי לשמור דברים בבטן כך שאני מוצאת את עצמי מקטרת הרבה ובעיקר על כך שאין לי עבודה. הנושא זה מאוד מטריד ומעסיק אותי ובמצבים שממש קשה לי לא תמיד אני שמה לב ויכולה לדבר על המצב שלי במשך שעות וגם להמאיס את עצמי על כל מי שמנסה להקשיב לי.
לפעמים אני מרגישה מעין חוסר שקט פנימי וברגע שאני מוטרדת קשה לי לשלוט בזה ואז אני מתחילה להתלונן על עצמי, על המצב, על הכל... קצת מרגישה שההתנהגות שלי מגיעה מאיזשהו מקום רגשי ולא פתור עם עצמי.
זו הפעם הראשונה בחיי שאני מוצאת את עצמי מתנהגת באופן הזה אך יחד עם זאת זו גם הפעם הראשונה שאין לי עבודה לתקופה כל כך ארוכה.
בעבר ראיתי את העבודה כמשהו שקובע את הערך שלי, שקובע מה אני שווה כאדם, ותמיד היה לי חשוב להוכיח את הערך שלי. לא חשבתי שאני שווה משהו בלי עבודה ועדיין לפעמים אני מרגישה שעצם זה שאני לא עובדת גורם לי להרגיש רע עם עצמי. לפעמים אני חוששת שלא אצליח לשוב לעבודה לאחר תקופה כל כך ארוכה שלא עבדתי.
כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה לצאת לעבודה ומצד שני כשאני כבר מתחילה לצאת לעבודה, אני מאוד לחוצה ולא יודעת האם אצליח להתמיד בה. לפעמים הייתי רוצה להיות שלמה עם עצמי, ולדעת שהאושר שלי לא תלוי בעבודה ובהשתכרות, הייתי רוצה שהערך שלי לא יהיה תלוי בשום דבר אלא רק במי שאני ופשוט לקבל את עצמי כמו שאני, עם עבודה או בלעדיה.
