בהדרכת הורים

 כשהבת שלנו נולדה התגלה אצלה עיכוב התפתחותי שנמשך עד היום, ע"מ לחזק אותה מבחינה רגשית החלטנו לשלוח אותה טיפול רגשי המשלב הדרכת הורים פעם בשבוע.

לאור מה שעברנו, אפשר לומר שהדרכת ההורים קצת עוזרת לנו גם בכל מה שקשור להתנהלות מול הילדה וגם ביחסים בינינו שהפכו להיות יותר רגועים. יחד עם זאת  משהו לא מרגיש לי נוח בהדרכה הזאת, לפעמים אני מרגישה שכל ההתנהגות שלי מקולקלת ושמנסים לתקן אותי ולהפוך אותי להיות מה שאני לא. כמעט כל מפגש מתמקד בהתנהגות שלי, במה שאמרתי, באיך שהגבתי, במה שאפשר לשנות ולשפר. לפעמים ההרגשה היא  שהמטפלת ובעלי מנסים להפוך אותי להיות האמא המושלמת, ובדרך אני סופגת הרבה ביקורת. בהתחלה שיתפתי פעולה בעניין הזה אבל לאט לאט זה קצת מתחיל להמאס עלי כל השיחות האלה וניתוחי ההתנהגות שנועדו לשנות אותי. אני פשוט מגיעה לשיחות האלה, אומרת מה שיוצא לי בעיקר כי אני חייבת, חוזרת הביתה וממשיכה בחיים מבלי שכל מה שנאמר שם יטריד אותי. מה שאני זוכרת אני מיישמת ומה שלא - אז לא. 

הגישה של המטפלת בהדרכת ההורים היא: אתם הורים ואין מה לעשות, גישה שקצת מכעיסה אותי כי עמוק בפנים עדיין קשה לי עם האמהות ועם כל מה שזה דורש ממני. אני מרגישה שאני צריכה מקום לפרוק את התסכול שלי ואת הכעס שלי, במובן הכי ראשוני שקיים גם אם לא תמיד יש לזה פיתרון. אני מסכימה עם זה שברגע שהפכנו להיות הורים אנחנו צריכים להתמודד אך למרות זאת האמירה הזו, מתסיסה אותי כי היא מבטלת לגמרי את מה שאני מרגישה ומאוד קשה לי עם זה

מאחר שמדובר בהדרכת הורים אני לא חושבת שזה המקום לשתף בתסכול שלי וגם לא מרגישה בנוח לעשות זאת במיוחד כשבעלי לא מרגיש כמוני ולא חווה את זה כמוני  וכך אני נשארת לבד עם התסכול, לפעמים מצליחה להתגבר ומקווה שזו הפעם האחרונה שאאלץ להתמודד איתו ולפעמים התסכול משתלט עלי ואז בהדרכה מתחילים לתקן אותי שוב.  

כבר זמן רב אני שוקלת להתחיל טיפול אישי שכן יאפשר לי להתמודד עם מה שאני מרגישה אך מאחר שזה לא  נראה לי נכון לשלב את שניהם יחד, אני שומרת את הטיפול האישי כאופציה.

כיום אני נמצאת בהדרכת ההורים בעול כורחי ולעיתים מתחשק לי לקום וללכת, לסיים עם הכל. הדבר היחיד שגורם לי להחזיק את עצמי ולהשאר שם זו התקווה שאולי בסוף התהליך הזה אגיע לשלמות עם עצמי ועם האמהות שלי, שאהיה פחות מתוסכלת ואולי אצליח להתגבר גם ללא טיפול אישי.