בהמשך ליחסים הרעועים ביני לבין בעלי, ההתנהגות שלו כבר חצתה גבולות והגיעה למצב של רודנות ושליטה עלי, ברמה כזאת שהוא מחליט איך דברים יתנהלו עם הילדה ומרוב שהוא מרוכז בעצמו וברצונות שלו, הוא כופה אותם עלי כבר קרוב ל-4 שנים אפילו בלי לשים לב שהוא עושה את זה והתגובה שלו לכך: "זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות", מבלי לשנות כלום בעצמו. בעיני זה ממש חוסר מודעות עצמית.
בעלי התחיל לסכסך ביני לבין אמא שלי, המשיך במריבה ביני לבינו והביא אותי למצב שפשוט לא נעים לי להיות איתו וכמובן שגם להגיע למשפחה שלו. כשאנחנו רבים כמעט כל שבוע, זה משהו שאני לא מרגישה בנוח לעשות.
התחלתי טיפול תרופתי ולא שיתפתי את אותו בזה כי כל דבר שלא מוצא חן בעיניו בהתנהגות שלי, התגובה שלו היא: "את צריכה טיפול!!! את צריכה כדורים!!!" מבלי לבחון את ההתנהגות שלו ולבדוק האם יש משהו שגם הוא עושה לא בסדר. מבחינתו טיפול/ כדורים זה תרופת פלא שאמורה לרפא אותי בשביל להסכים לרצונות שלו ואם אני מוחה על כך אז אני לא בסדר.
4 שנים שאני מנסה לקבל החלטה אחת על הילדה ובעלי לא מאפשר לי, הוא גם לא מצליח להבין שהוא מקבל החלטות לבד ולא משתף אותי בכלום. לפעמים אני מרגישה שהבעל שלי כל כך חסר אינטלגנציה והבנה בסיסית ושאין שום דרך שיכולה לעזור לי להתמודד מולו.
אני לא מצליחה להסתדר עם אטימות כזאת ולא מרגישה שיש לי תמיכה והבנה לא מהמשפחה שלי ובטח ובטח שלא מהצד של בעלי אז אני פשוט לבד עם עצמי וצריכה למצוא איזון בין בעלי למשפחה שלי, ביני לבין בעלי, בין בעלי לבין הילדה ולבסוף ביני לבין המשפחה של בעלי וצריכה לסיים את התהליך הזה במצב נורמלי, שכולם מרוצים (דבר שבוודאות לא יקרה) כשאין אף אחד שיודע או איכפת לו מה אני עוברת... זה לא אנושי, זה לא הגיוני, זה פשוט מתכון לאיבוד שפיות, אפילו אני לא יודעת איך אני עדיין שורדת במצב כזה..
