הבדידות היא דבר הכי נורא שיכל לקרות לי. אף פעם לא חשבתי שארגיש כל כך לבד כמו שאני מרגישה כיום. יש לי רק חברה אחת שאני לא כל כך מעניינת אותה כך שאפשר לומר שאין לי חברות בכלל. אני רק בת 40 ויש לפני עוד שנים רבות של בדידות שאין לי מושג איך ממלאים אותן בתוכן ובמשמעות. אני לא יודעת איך מוצאים חברים חדשים, איך מתגברים על הבדידות....
אני מתגעגעת לתקופה שהייתי סטודנטית, זו הייתה תקופה מלאה בקשרים מכל הסוגים עם מנעד רחב של גילאים ותמיד היה עם מי לדבר, האינטראקציות והקשרים היו חלק בלתי נפרד מההתנהלות היומיומית, לא היה צריך לתכנן את זה, זה פשוט קרה כחלק מהזרימה של החיי
כששוחחתי עם אמא שלי על הנושא הזה היא בדיוק החליטה לנתק את הקשר עם אחת מחברותיה הטובות ואמרה לי שהיא לא זקוקה לחברות ולא מפריע לה שהקשרים שלה הולכים ומתמעטים, שזה בכלל לא חסר לה. הייתי רוצה כל כך להרגיש כמוה, ולא להיות זקוקה לקשר עם אנשים, שהחיים ומצב הרוח שלי לא יהיו משופעים כל כך ממי שהצלחתי לפתח איתו שיחה במהלך היום.
אפילו בעבודה אני מרגישה בודדה, אין לי חברה לעבודה שאפשר לשוחח איתה או לצאת יחד להפסקה, העניין החברתי שם כל כך מתסכל, עד שלפעמים אני שוקלת לעזוב רק בגלל המצב הזה. כל כך קשה, להעביר יום ועוד יום מבלי שתהיה אינטראקציה משמעותית. זה מייתר את החיים כל כך.
התקשורת היחידה שיש לי היא בבית עם בעלי ועם הילדה שהכל סובב סביב ההתנהלות היומיומית השיגרתית אני זקוקה כל כך לקשר חברי, לסוג של קירבה ותקשורת בשביל להרגיש אנושית. אני כל כך רוצה לשבת עם חברה לכוס קפה ופשוט לדבר, שיחה אמיתית על החיים.
החלומות שלי מלאים במפגשים עם החברות מהעבר, עם חברות ששנים לא דיברתי רק שם אני מצליחה לממש את הקשר הבינאישי החברי הזה ולא מתחשק לי להתעורר....
