ילד נוסף

 לפני כמה חודשים כתבתי רשומה על כך שאני לא מעוניינת להביא ילד נוסף והייתי דיי סגורה על זה. לאחרונה אני מתחילה להתערער וקשה לי לשמר את הדיעה המוצקה שהייתה לי עד כה.

אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה שגרמה לי לשנות את דעתי אך אני חושבת שזה בעיקר בגלל שיש לי נטיה לרצות ולעשות מה מצפים ממני. זה דפוס שאני מתמודדת איתו לאורך שנים ומתקיים אצלי באופן לא מודע, כך שאני אפילו לא מצליחה לזהות אותו מרוב שהוא טבוע בי. 

הריצוי הזה נבע בעקבות שיחה שבעלי ואני ניהלנו לפני שבועים שישר גרמה לי לאמץ את דעתו. באותה שיחה הוא התחיל למנות בפני את כל הסיבות שבגללן כדאי להביא ילד נוסף כמו למשל שהבת שלנו תלמד לחלוק במשחקים, בבגדים ואפילו בתשומת לב, שהיא לא תשאר לבד בבגרותה, שיהיה מישהו שיטפל בנו כשנתבגר והיא לא תצטרך לעשות הכל בעצמה ושההורים שלי יוכלו לעזור לנו כשנצטרך. הוא סיפר לי כמה הוא משתוקק לעוד ילד וכמעט התחנן. 

אמנם לא הסכמתי עם כל הדברים שהוא אמר אבל הבנתי את הצורך שלו, זה הדבר היחיד שנגע לי ללב. היה לי קשה להיות זו עומדת בדרכו לעוד ילד ואז באופן אוטומטי משהו השתנה אצלי בפנים מבלי תהיה לי סיבה מוצדקת ופשוט קיבלתי על עצמי את הצד שלו. ממש התעמקתי כדי להבין מה גרם לי לשנות את דעתי ולא הצלחתי למצוא לכך אפילו סיבה אחת. פתאום ההתעקשות שלי נראתה לי מיותרת וככל שהזמן חלף פשוט אימצתי את הדיעות שלו עד שהן הפכו להיות חלק ממני והתסריט שיש לי בראש לגבי ילד נוסף השתנה. קשה לי להודות אבל גם חששתי שבעוד כמה שנים הוא יאשים אותי בכך שאין לנו ילדים או שאולי הנישואין שלנו יסתיימו בגלל שזה ירחיק בינינו. 

אני מנסה להתרגל לרעיון הזה שבעוד שנה בערך יהיה לנו ילד נוסף. לפעמים אני מצליחה לקבל את זה ולפעמים עדיין קשה לי. ברגעים האלה שקשה, הכל נראה לי כמו טעות אחת גדולה שאני עומדת להתחרט עליה לשארית חיי אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שכמעט לכל החברות שלי יש לפחות 3 ילדים והן מסתדרות אז אין סיבה שאני לא אסתדר וגם שהבת שלי כבר בת 9 ויחסית גדולה כך שכל שלב המריבות יחסך ממני בגלל הפער הגילאים. מעבר לכך החלטתי שאנסה להקל על עצמי כמה שיותר ובעקבות הלידה הקודמת שהייתה מאוד קשה החלטתי שהפעם אבקש ללדת בניתוח קיסרי ואמנע מעצמי את הסבל שכרוך בלידה רגילה

שבוע הבא אנחנו הולכים לעשות בדיקות גנטיות וכבר התחלתי לקחת חומצה פולית. אני לא מאמינה שאני עושה את זה... שוב... 

ילד אחד או יותר

 לפני 8 שנים, כשהבת שלי נולדה, הבטחתי לעצמי שזו תהיה הפעם  הראשונה והאחרונה שאני נכנסת להריון. כל פעם כשניסו ללחוץ עלי , אמרתי שאני לא מעוניינת להביא עוד ילדים, הייתי מאוד החלטית בנושא הזה ואף אחד לא יכל לשכנע אותי אחרת. במשך הזמן גם הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שנקראת "הורים לילד/ה יחיד/ה" ואטמתי את עצמי לכל ניסיונות השכנוע מצד אמא שלי ובעלי, לא רציתי אפילו לשמוע על אפשרות להביא ילד נוסף. זה היה כל כך ברור שאני לא בעניין ודאגתי שגם בסביבה הקרובה שלי ייידעו מכך.

הסירוב שלי נבע מכך שהלידה שלי הייתה קשה וטראומתית  והגידול עצמו גם היה כרוך בקשיים, בעיקר בגלל שהבת שלנו נולדה עם חולשת שרירים וזה הצריך התנהלות שונה של מעקבים אצל רופאים, טיפולי פיזיותרפיה, מכשור מיוחד, החל  מגיל 3 חודשים, כשהיא לא הצליחה להרים את הראש עד היום שהיא כבר בת 8, אך עדיין לא מצליחה לרוץ או לטפס במדרגות כמו כל ילד אחר.

עד היום אמא שלי ובעלי לוחצים עלי בעניין הזה, הם חוששים שהבת שלנו תשאר לבד ואמא שלי אומרת שאני צריכה לחשוב על עוד ילד לפני שהיא ואבא שלי יתבגרו ולא יוכלו לעזור לי. 

אני יודעת שבהחלטה שלי יש גם צד קצת אנוכי כי מעבר ללידה, הטיפול, הגמילה וכל מה שעברתי שמהווים גורם מכריע ומשמעותי בהחלטה שלי, אני חושבת גם על הצורך  שלי לצאת לנופש מידי פעם, באמת בשביל לנוח ולא להיות עסוקה בלהשגיח ולשמור. אני רוצה גם לטוס לחו"ל במהלך החיים וזה הרבה יותר פשוט ונגיש לטוס עם ילד אחד מאשר עם שניים. ובכלל - ביומיום הרבה יותר קל לי להסתדר כשיש ילד אחד, כשעושים הכל פעם אחת ולא פעמיים וכשיש לי יותר זמן לעצמי ולתחביבים שלי.

מצד אחד אני דיי בטוחה שאני לא רוצה להביא עוד ילד ומצד שני לפעמים מסקרן אותי לדעת איך הבת שלנו תגיב כשהיא תגלה שיש לה אח או אחות, מסקרן אותי התהליך שהיא תעבור עד הלידה ואיך היא תקבל את זה. אני יודעת שאם אחליט בסופו של דבר להביא ילד נוסף זה יהיה אך ורק בשבילה כדי לשמח אותה ולא כי זה חסר לי. ההתלבטות בין ילד אחד לשניים מאוד קשה, הרבה יותר קל לי להשאר עם ילדה יחידה.

בהמשך לילדים...

החלטתי שאני לא רוצה להביא יותר ילדים לעולם. יש לי ילדה אחת עם עיכוב מוטורי התפתחותי וזה מספיק לי. משפטים בסגנון "תביאי עוד ילד שלא תהיה לבד בעולם" שמגיעים מאמא שלי ממש לא מדברים אלי. אני זאת שהייתי לבד בעולם, בלי אחיות ובלי שתהיה לי מישהי לדבר איתה ושרדתי.

אני חושבת שהגעתי להחלטה סופית בעניין הזה פשוט בגלל שאני לא מרגישה שההורות תורמת לי או מאתגרת אותי, אלא רק מהווה קושי בחיים שצריך להתמודד איתו. מבחינתי ילד נוסף זה קושי נוסף ואני לא צריכה את זה. ההורות שלי לא מספקת אותי וגורמת לי להיות מאושרת אלא רק מתסכלת ומעציבה אותי. רגעי שמחה מעטים מאוד והתסכול מאפיל עליהן. אני יודעת שככל שהבת שלי תגדל, כך יגדל גם התסכול שלי ואולי גם שלה ולכן אני מעדיפה להיות מתוסכלת מילד אחד ולא משניים.

מעבר לכך - הלידה זכורה לי כאירוע טראומטי. הניתוח וההחלמה אלה דברים שאני לא מסוגלת לעבור שוב. אני לא מסוגלת להעביר את הגוף שלי טראומה נוספת, להכניס אותו מרצון למצב כזה בעיני זאת פשוט התעללות.  

המהות שלנו בחיים לא מסתכמת בגידול ילדים והאמת שזה ממש לא מעניין או מעסיק אותי ואני דיי עושה זאת, בלית ברירה כי נקלעתי למצב שיש לי ילדה שאני לא ממש נהנית מהגידול והחינוך שלה בלשון המעטה. אני לא רואה את עצמי רצה אחרי ילד נוסף, עוברת שוב את תהליך הגמילה שגם היום בגיל  6 שנים עדיין לא הסתיים ויש פיספוסים. אני מגיעה למצב שכל שלב שאני עוברת איתה הוא איטי ומתסכל… אני יודעת שיש קורסים והדרכות הורים אבל זה פשוט כל כך לא מעניין אותי ואני לא מסוגלת לשמוע על ילדים יותר. 

לצערי אני מרגישה שנהרסו לי החיים מהיום שהיא נולדה ולמרות שעוזרים לי עד כמה שניתן ואני משתדלת לעשות מה שאני יכולה, אני לא מוכנה לוותר על החופש שלי, על העצמאות שלי, על השפיות שלי שכרגע מוטלת בספק, ועל החיים שלי ולכבול את עצמי לסבל כפול לשארית חיי.

כל המצב הזה ממש מצער אותי כי באמת שלא כך דימיינתי את החיים שלי… לפחות אצלי יש פער עצום בין מה שאני רוצה לבין היכולות והמסוגלות שלי…. וזה בסדר אני מתרגלת….