"קצר" בזוגיות

בהמשך ליחסים הרעועים ביני לבין בעלי, ההתנהגות שלו כבר חצתה גבולות והגיעה למצב של רודנות ושליטה עלי, ברמה כזאת שהוא מחליט איך דברים יתנהלו עם הילדה ומרוב שהוא מרוכז בעצמו וברצונות שלו, הוא כופה אותם עלי כבר קרוב ל-4 שנים אפילו בלי לשים לב שהוא עושה את זה והתגובה שלו לכך: "זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות", מבלי לשנות כלום בעצמו. בעיני זה ממש חוסר מודעות עצמית.

בעלי התחיל לסכסך ביני לבין אמא שלי, המשיך במריבה ביני לבינו והביא אותי למצב שפשוט לא נעים לי להיות איתו וכמובן שגם להגיע למשפחה שלו. כשאנחנו רבים כמעט כל שבוע, זה משהו שאני לא מרגישה בנוח לעשות.

התחלתי טיפול תרופתי ולא שיתפתי את אותו בזה כי כל דבר שלא מוצא חן בעיניו בהתנהגות שלי, התגובה שלו היא: "את צריכה טיפול!!! את צריכה כדורים!!!" מבלי לבחון את ההתנהגות שלו ולבדוק האם יש משהו שגם הוא עושה לא בסדר. מבחינתו טיפול/ כדורים זה תרופת פלא שאמורה לרפא אותי בשביל להסכים לרצונות שלו ואם אני מוחה על כך אז אני לא בסדר.

4 שנים שאני מנסה לקבל החלטה אחת על הילדה  ובעלי לא מאפשר לי, הוא גם לא מצליח להבין שהוא מקבל החלטות לבד ולא משתף אותי בכלום. לפעמים אני מרגישה שהבעל שלי כל כך חסר אינטלגנציה והבנה בסיסית ושאין שום דרך שיכולה לעזור לי להתמודד מולו.

אני לא מצליחה להסתדר עם אטימות כזאת ולא מרגישה שיש לי תמיכה והבנה לא מהמשפחה שלי ובטח ובטח שלא מהצד של בעלי אז אני פשוט לבד עם עצמי וצריכה למצוא איזון בין בעלי למשפחה שלי,  ביני לבין בעלי, בין בעלי לבין הילדה ולבסוף ביני לבין המשפחה של בעלי וצריכה  לסיים את התהליך הזה במצב נורמלי, שכולם מרוצים (דבר שבוודאות לא יקרה) כשאין אף אחד שיודע או איכפת לו מה אני עוברת... זה לא אנושי, זה לא הגיוני, זה פשוט מתכון לאיבוד שפיות, אפילו אני לא יודעת איך אני עדיין שורדת במצב כזה..

השנים שעברתי - במבט לאחור

בעקבות כל מה שעברתי כשברקע יש ילדה עם עיכוב התפתחותי, לחץ שמופעל מצידה של אמא שלי ובעלי והתעלמות מוחלטת מהצרכים שלי כאמא, כבת, כאדם, כאישה נשואה, אני מרגישה מנותקת מהחיים...

במשך תקופה ארוכה נדרשתי ע"י בעלי לתת הסברים על ההתנהלות שלי, על ההחלטות שלי ועל כל צעד שאני עושה. כל דבר שעשיתי או אמרתי עבר ביקורת שלו והיה מלווה בטענות ובויכוחים אינסופיים שמטרתם הייתה להוכיח שמה שאני אומרת לא נכון. במשך תקופה ארוכה נאלצתי להכפיף את עצמי לרצונות שלו עד אובדן יכולת שיפוט הגיונית, והכל במטרה שיתרצה, שיצליח להבין אותי והיחסים שלנו יחזרו להיות רגועים.
גם כשביקשתי ממנו שיעזוב אותי במנוחה וייתן לי רגע של שקט וזמן להרגע, במקרה הטוב הוא הקציב לי זמנים, אבל לרוב לא התייחס ורק המשיך ללחוץ וללחוץ, לרדוף אחרי בכל הבית מבלי להבין שזה חונק אותי ושאני לא מסוגלת להתמודד עם זה.

בשלב מסוים הלחץ שלו היה בלתי נסבל ולא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. הוא לא הצליח להבין כלום ממה שניסיתי להסביר לו והמשיך ללחוץ עלי בלי הפסקה. ממש הרגשתי שהוא חונק אותי וגם כשאמרתי לו שההתנהגות שלו חונקת, זה לא עזר. לצערי, לא הייתה שום דרך אחרת (פרט לשיחה - שאותה הוא לא הצליח להבין) שתאפשר לי להשיב לעצמי את המרחב הפרטי שלי. מעבר לכך - הוא סיכסך ביני לבין אמא שלי, כשמצד אחד טען שאמא שלו תמיד מצדיקה אותו בהכל ואמא שלי לא מצדיקה אותי בכלום ומצד שני ידע להתקשר לאמא שלי לקבל עזרה בהתמודדות איתי אחרי שהתגרה בי.

הוא זילזל ביכולת שלי למצוא עבודה ואיים עלי שיסגור לי את חשבון הבנק, למרות שהתאמצתי לחפש עבודה והגעתי למצב שלא מעניין אותי האם יש קורונה או אין, העיקר שאצליח להעלות את עצמי מהמקום הנמוך שאני נמצאת בו, לנתק את עצמי מהשהיה המוחלטת איתו ולהחזיר לעצמי קצת שליטה על עצמי ועל חיי

הרגשתי לאורך זמן שהוא מתגרה בי באמצעות השפלה, רמיסת כבודי, זלזול ביכולות שלי וביקורת אינסופית כלפי וכלפי המשפחה שלי, במיוחד שאני נמצאת במקום הרבה יותר חלש ונמוך משלו. ניסיתי להתאפק אבל לרוב לא הצלחתי... ואז הכל חזר על עצמו שוב ושוב.

נכון להיום, התחלתי טיפול תרופתי כדי שאמא שלי תפסיק לדאוג לי... לצערי אני לבד עם בעל שלא איכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו ומהאגו שלו ומצד שני עם אמא שלא יכולה לעזור לי להתמודד....

לבד.. שוב

איך אפשר להגיד לבן אדם שחושב שיש לך לב טוב שאת לא בדיוק מה שהוא חושב? שלפעמים כלפי חוץ קיים הרצון הזה להצטייר כאדם טוב אבל בפועל לא תמיד זה מצליח? במקרה שלי, אני יודעת שזה לא הצליח.

עברתי דברים מאוד קשים שלא הצלחתי לשלוט עליהם, ומאחר שלא היה אף אדם בסביבתי הקרובה שיידע להקשיב להבין ולהכיל אותי, נוצר מצב שאילץ אותי לדבר עם אמא שלי ובעלי שבעצם היו מקור הבעיה וזו הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי, לא רק שזה לא עזר לי, אלא גם גרם לי לסבל ותסכול מיותר. גיליתי ששניהם שתלטנים, חסרי יכולת הקשבה ואמפתיה וחושבים שהם תמיד צודקים.

כל תעתועי החיים ובעיקר האטימות וחוסר ההקשבה שוברים את הלב והופכים את האדם לחסר רחמים, חם מזג, תוקפני ומתוסכל כשאין מענה לצרכים שלו. ויותר מכך, כשהוא מבקש משהו שמאוד חסר לו ומתעלמים ממנו ומהכאב שלו, הוא הופך לחסר סבלנות, מאבד עניין בסביבה וכמובן שהוא גם לא פנוי בשביל מי שבאמת צריך אותו. זה מה שהרגשתי לאורך תקופה ארוכה ואני מנסה להתגבר על זה ולהמשיך הלאה בחיים.

עדיין יש לי קצת נפילות של כעס שנובעות מכך שאין מי שיקשיב לי, מכך שבעלי דורש הסבר לכל דבר אבל לא מצליח להבין מה שמסבירים לו. במשך תקופה ארוכה אני מתאמצת להסביר לו דברים, ע"מ שנוכל לקיים זוגיות תקינה, ונתקלת בחוסר אינטלגנציה רגשית והבנה מצידו. המצבים האלה, שבהם אני משקיעה מאמץ רגשי בשביל להסביר והוא נשאר ברמה שלו מאד מתסכלים אותי... ואז נוח לו  להאשים אותי ולהפנות עורף, מבלי לראות ולהבין את החסרונות שלו. 

בסופו של דבר,  נוצר מצב שאני אשמה בזה שהתאמצתי להסביר לבעלי דברים שאין ביכולתו להבין וכתוצאה מכך הפסדתי בכל החזיתות.. גם כאמא, גם כבת וגם כאישה נשואה, נשארתי לבד בתוך הזוגיות שלי ובחיים, מבלי שיהיה אף אחד שיבין אותי, כמו תמיד.