הבלוג הראשון שלי

 לאחרונה אני חושבת הרבה על הכתיבה כאן בבלוג ומתלבטת האם להמשיך לכתוב או להפסיק. מצד אחד זה נחמד להתפנות פעם בחודש מכל העיסוקים ולהקדיש זמן לכתיבה. הזמן הזה מאפשר לי להכנס קצת פנימה ולהתמקד במה שאני מרגישה או חושבת ולא תמיד מוצאת לזה זמן או מקום, הכתיבה מלווה אותי שנים רבות. 

את הבלוג הראשון שלי פתחתי באתר תפוז כשהייתי סטודנטית, זה היה בלוג שכתבתי במשך 8 שנים, במהלך כל לימודי התואר הראשון וגם לאחר מכן. כשעברתי עם בעלי לחו"ל (לתקופה של 3 שנים) עברתי חרדה מאוד קשה שבעקבותיה מחקתי את הבלוג שלי מבלי אפילו להבין מה קורה לי ומה אני עושה. זו הייתה חרדה שקשורה לאינטרנט ולכתיבה ברשת, אני זוכרת שהיתה לי הרגשה שדברים זזים ומשתנים בפלטפורמה בזמן שאני עובדת עליה, דימיינתי שפרצו לי למחשב ולטלפון ומרוב חרדה ריסקתי לריצפה את 2 הטלפונים הניידים שהיו לי. התחלתי למחוק חברים בפייסבוק ולשלוח הודעות חרדתיות למישהי שנהגתי להתכתב איתה באותה התקופה, דבר שכמובן גרם לניתוק של הקשר. זו הייתה תקופה שלא ממש טיפלתי בעצמי וזה נתן את האותות שלו. 

כשהתחלתי לכתוב בבלוג ההוא, הייתי בערך בת 24 והוא היווה מעין מפלט עבורי, שיתפתי שם בהכל, בכל דבר שקורה לי, בין אם זה בבית עם ההורים ובין עם זה בחוץ עם חברות או בלימודים. היה בי להט לכתיבה ומאגר בלתי נדלה של תכנים שרק העצים עם הזמן. אומנם בהתחלה לא כתבתי בשביל שיקראו אותי, ניסיתי לבדוק האם אני בכלל מתחברת לכל הרעיון הזה של הכתיבה אך עם הזמן נוספו לי קוראים והתגובות הפכו לבעלות ערך בעיני. הרגשתי שהקוראים מזדהים עם הדברים שעליהם כתבתי וזכיתי לפירגון והדדיות, לתגובות מרגשות, מצחיקות וגם מנחמות. הרגשתי שאני פשוט חיה בבלוג והצורך שלי בקשרים חברתיים בא על סיפוקו. 

מחיקת הבלוג היה הדבר הכי נורא שיכל לקרות לי ועד היום לפעמים אני מצטערת על כך. אפילו לא עידכנתי או שלחתי קישור לבלוג חדש, ביום אחד פשוט נעלמתי ורק לאחר כמה שנים, כשהתחלתי לטפל בעצמי חזרתי לכתיבה שוב, התחלתי הכל מחדש והנה אני כאן, כותבת כבר שנה בלי קוראים קבועים.

ככל שהזמן עובר אני מקבלת את ההרגשה שעולם הבלוגים הולך ונעלם וכשאני נזכרת בבלוג שלי, אני מבינה שחווית הכתיבה באופן שחוויתי אותה לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, שהתגובות והקוראים כנראה כבר לא יהיו חלק ממנה ולפעמים זה קצת מתסכל... לפעמים זה גורם לי לתהות האם בכלל כדאי לי להמשיך ולהתמיד בכתיבה? האם זה באמת שווה את זה?

אני מודה עדיין לא ממש הגעתי להחלטה אבל לפחות הפעם, אם אחליט להעלם הבלוג הזה יישאר כל עוד זה יהיה אפשרי.... 

בטיפול

 לפני 6 חודשים התחלתי טיפול אישי. הגעתי לטיפול בעקבות תקופה קשה שעברתי. רציתי שיהיה בחיי אדם שאוכל להרגיש פתוחה במחיצתו ולשתף במה שעובר עלי.  לא רציתי לעשות שינויים קיצוניים, רציתי רק  לדבר ולהשתחרר ממה שמטריד אותי. תמיד פינטזתי על הרצון הזה להיות מוכלת ומובנת, להיות במקום בטוח ועוטף.  זה גרם לי לפתח ציפיות על המקום הזה, על כך שאצליח לדבר על הכל ובעיקר חשבתי שאהיה משוחררת, פתוחה ומשתפת פעולה.

בפועל ההתנהלות שלי הייתה שונה לגמרי ממה שתיכננתי, גיליתי שאין לי מה לספר על עצמי, שמאוד קשה לי להפתח ושהמטפלת שלי צריכה לדרבן אותי על מנת שזה יקרה. נושאים רבים שתיכננתי לדבר עליהם הפכו להיות לא רלוונטים ואת מקומם תפסו נושאים עדכניים יותר

כיום, השיחות שלנו סובבות סביב הילדה שלי וההתנהלות מולה, זה מה שבחרתי לדבר עליו. בהתחלה באמת היה לי מה לומר אבל עם הזמן הרגשתי שהנושא הזה כבר מתחיל לשעמם אותי הרגשתי שאנחנו סובבות סביב אותו דבר, שהשאלות שלה חוזרות על עצמן ולי אין כל כך מה להוסיף, עד היום יש רגעים שבדרכי לפגישה אני שואלתי את עצמי מתי תגמר השעה הזאת עוד לפני שהתחילה.

רק לעיתים נדירות שממש אין על מה לדבר אנחנו מדברות גם על תחומים אחרים, על העבודה, על המשפחה על הזוגיות ובנושאים האלה הרבה יותר מעניין לי ויש לי מה לומר.

המטפלת שלי כל כך רוצה לראות את התהליך  שאני עוברת ומפרגנת לי יותר מידי עד שלפעמים ההרגשה היא שאין מישהו שנמצא איתי בחווייה הקשה או מכיל אותי כמו שבאמת רציתי שיקרה, ההרגשה היא המטפלת שלי נמצאת שם רק בפיתרון, רק בדבר הטוב והחיובי, שלפיו אני צריכה לפעול

לעיתים אני מוצאת את עצמי משקרת לה לגבי דברים שהיא מציעה לי לעשות  עם הבת שלי כשבפועל אני בכלל לא עושה אותם. אני יודעת שבסה"כ זה הפסד שלי ושאולי זה סתם ביזבוז של זמן וכסף אם אינני פועלת בהתאם להנחיות אבל לפעמים פשוט טוב לי ונוח לי במצב שאני נמצאת בו, גם אם הוא לא אידיאלי.  לפעמים אני מרגישה שהיא פשוט לוחצת עלי בתחומים שאין לי כל כך חשק לשנות וכנראה שזה מה שגורם לי לשקר לה.

לפני שהתחלתי את הטיפול הנוכחי הייתי אצל מטפלת אחרת, שלה לא יכולתי לשקר וזה גרם לי להרגיש אי נוחות שאינני מתנהלת בהתאם להנחיות שלה ובעקבות כך עזבתי. במקרה הזה, אני מצליחה להחזיק את הטיפול אבל עם שקרים קטנים. המטפלת הנוכחית שלי חושבת שיש לי קושי להשתנות אבל האמת היא שלא תמיד אני רוצה.

מידי פעם עולות מחשבות לגבי הפסקת הטיפול אבל אני מנסה לא להשאב לשם ולא לחזור לדפוסים ישנים של עזיבה. מקווה שאצליח בכך