המכתב שלא נשלח

לחנה

אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התקשיתי לעשות זאת כי הנתק מאוד הכאיב לי ואפילו העלה בי דמעות. לא הצלחתי להתמודד עם מה שזה הציף בתוכי. הרגשות שלי לא היו מעובדים מספיק ונגישים בשביל לגעת בהם.

לאחר שהקשר שלנו התנתק וגם שנים לאחר מכן חשבתי עליך הרבה ונזכרתי לפעמים בגעגוע ולפעמים בכאב במה שכבר אבד ואיננו עוד. לקח לי שנים עד שהצלחתי להגיע להבנה והשלמה עם מה שהרגשתי כלפיך. פעם בכמה זמן הייתה מבליחה בי איזשהי מחשבה שעזרה לי לסדר את הרגשות ולאזן את עצמי, בכל פעם קצת יותר 

לפעמים אני מדמיינת שאני פוגשת אותך וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך ולספר לך מה עבר עלי מהשנייה שהקשר שלנו הסתיים ועד היום. הייתי רוצה להגיד לך שאני אשמה בהכל, שהייתה לי חרדה שהרסה לי את החיים, שבעצם כל התקופה הזו שדיברנו היה לי איזשהו צורך בדמות אם או סמכות (ואולי גם חרדת נטישה) שתהיה שם בשבילי ותמלא את החלל העצום שיש לי בלב וגם עכשיו למרות שאני ואמא שלי כבר ביחסים טובים, מדברות על הכל ומבלות ביחד, את עדיין חסרה לי ואני מתגעגעת אליך. 

בדיוק ברגעים אלה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נמצאת בצימר ואמורה להיות בחופשה שחיכיתי לה הרבה זמן עם בעלי והילדה ואת היחידה שעולה לי בראש. ניסיתי להבין למה? למה אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין עולה לי במחשבה? ופתאום אתמול, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש לי סודות, שיש סודות שאני לוקחת איתי לקבר, אז כן אמא שלי יודעת מה הם, בעלי יודע מה הם, המטפלת שלי יודעת מה הם ואני מדברת איתה לא בגלל שאני צריכה טיפול אלא רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ורק את לא יודעת. הבנתי שיש לי סודות שאני רוצה לספר לך ואת לא נמצאת איתי, שאני מוכנה לספר לך הכל עלי, את כל הדברים הכי אישים, את כל מה שאת רוצה לדעת עלי ולא יודעת. כל כך הייתי רוצה שתהיי שם בשבילי כי ברגע שאשתף אותך לא אצטרך לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

לפעמים למרות שחלפו הרבה שנים עולה בי המחשבה לבוא לדבר אותך, פתאום להופיע משום מקום, אבל אני חוששת מאיך שאצטייר בעיניך, אולי זה יראה אובססיבי בעיניך או חסר אונים או מעורר רחמים, אולי זה יראה כאילו לא השתנתי או התבגרתי, וכמו בגיל 24 אני עדיין מחפשת אותך. אבל הדבר שאני הכי חוששת ממנו הוא שאם במקרה נפגש ברחוב או במקום אחר אז פשוט נחליף מבט קר ונתעלם אחת מהשנייה, לא בגלל שחלף זמן רב וזה לא מעניין אותי יותר אלא פשוט בגלל שאתבייש בעצמי ובמה שהייתי. זו הסיבה היחידה שבגללה אוכל לחלוף על פנייך מבלי לומר שלום.

כתבתי את הפוסט הזה כי הרגשתי צורך לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה אבל תמיד כשאני מנסה להיות גלויה עם עצמי בנוגע למה שאני מרגישה כלפייך הדברים טיפה יותר מורכבים... 

חנה, אני באמת אוהבת ומעריכה אותך ❤️

תודה לך על כל מה שהיית בשבילי! 

ההתלבטות...

 ברשומה הקודמת שכתבתי סיפרתי על כך שבעלי שיכנע אותי להביא ילד נוסף ושהתחלנו לקדם את הנושא הזה. אז למרות שאני משתפת פעולה ואנחנו עושים כל מה שצריך, עדיין יש רגעים שאני לא שלמה לחלוטין עם ההחלטה שקיבלתי. 

כשאמרתי שאני מעוניינת להשאר עם ילדה אחת, בעלי ואמא שלי לחצו עלי לשנות את דעתי, הם דיברו בעיקר על כך שהמיומנויות החברתיות של הבת שלנו לא מפותחות מספיק ושהיא תשאר לבד. אמא שלי הזכירה זאת בכל הזדמנות שהיתה לה, אז בסופו של דבר השתכנעתי. זה לא הלהיב אותי או גרם לי לפתח ציפיות, אך מבחינה הגיונית זה נראה לי נכון והתחלנו לקדם את הנושא הזה, תוך חודש כבר הספקנו לעשות בדיקות גנטיות דרך הקופה וגם בדיקות גנטיות מורחבות באופן פרטי (שעלו לנו 5000 ש"ח).

לאחרונה כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא הזה היא אמרה שבעקבות התייעצות עם איש מקצוע היא שינתה את דעתה וחושבת שאני לא חייבת להביא ילד נוסף כי זה לא יתרום כלום לבת שלי (בת 9) ושהיא יכולה להיות אמא שלו. למרות שאמרתי לה שאני לא יכולה לשנות את דעתי אחרי שכבר החלטנו, הרגשתי שהכל מתערער אצלי. אחרי שכבר השתכנעתי וניסיתי לאמץ לעצמי השקפת עולם שונה על הנושא הזה הכל מתרסק וחוזר לנקודת ההתחלה. לאמא שלי יש המון השפעה עלי ולפעמים החיים שלי נראים כמו נדנדה, נוטים כל פעם לצד אחר בהתאם לדעותיה.

יחד עם זאת גם אני לא חזקה מספיק ונותנת לכל דבר לטלטל אותי, קשה לי לגבש החלטה ולדבוק בה עד הסוף. ההחלטות שאני מקבלת בחיים לרוב מגיעות מהשכל, קשה לי להתחבר לרגש וגם אם אני מצליחה זה לא מחזיק לאורך זמן. לרוב כשאני צריכה לקבל החלטה חשובה אני תמיד נמצאת במצב של לא יודעת, לא בטוחה וכנראה באופן לא מודע אני פשוט ממתינה שמישהו אחר יקבל את ההחלטה במקומי. אני אף פעם לא מצליחה להרגיש שאני שולטת החלטית ויציבה בדרך שאני בוחרת לעצמי. אני גם יודעת שאם אחזור בי ואחליט לא להביא ילד נוסף, זה יחזיק מעמד לחודש בערך ואז שוב יתחילו הספקות.... חוסר ההחלטיות הוא דפוס התנהגות בחיי, אני מלאה בקונפליקטים פנימים שאינני יכולה לפתור ולכן לפחות כלפי חוץ אני כמעט תמיד מתפשרת.

מאחר שאני לא מצליחה למצוא את הפתרון בתוכי, אני נאלצת לצאת החוצה להתחיל קצת להתייעץ ולשמוע דיעות של אנשים אחרים...

זכרונות מהעבר

במהלך תקופת הבדידות שלי נזכרתי בכמה דמויות שחיבבתי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה לי, אבל הגעגוע היה עצום והרגשתי שנקרעתי מהן בכוח, בלי טיפת רגישות, שיקול דעת או היגיון, עברתי משהו שהיה חסר כל פרופורציה ואפילו קצת מוגזם.
הניתוק הזה היה ממש קשה וכואב, וזה קרה בפתאומיות מבלי שבאמת יכולתי לשקול ולהחליט בצורה הגיונית מה אני רוצה. בדיעבד, לא רציתי שהניתוק הזה יתרחש כי באמת הרגשתי משהו כלפיהן... ואני עדיין מרגישה... וכמה שאנסה להתעלם מכך, זה עדיין יהיה שם, אמנם בעוצמה פחותה, אבל אי אפשר להגיד שאין שם כלום. לא הצלחתי להתמודד עם כל מה שהרגשתי וזה השפיע עלי ועל כל ההתנהגות שלי בצורה קיצונית. 

החיבור אליהן מילא סוג של חוסר שיש לי בחיים ושגבר לא יכול לספק עבורי. כשהן כבר לא היו איתי הרגשתי את ההעדר שלהן וזה היה הדבר הכי קשה שיכולתי לעבור. זה היה הקושי היחיד שלא הצלחתי לדבר עליו במסגרת טיפולית, רק בקווים מאוד כללים... כי אולי זה קצת טיפל בי, ביכולת לקיים סוג של קשר קצת שונה, להביא את עצמי לפני אנשים שלא ממש בגילי, ואולי גם קצת להתגבר על ביישנות... עם השנים פיתחתי רגשות ולא יכולתי למצוא להן תחליף במסגרת טיפולית. תמיד רציתי שהן יהיו קצת יותר קרובות, לא כתחליף לחברות שהיו לי, אלא בנוסף.
נכון להיום, אני נאלצת להתגבר על משהו שאני לא רוצה להתגבר עליו, והדיסוננס הזה הורס אותי מבפנים, הרס רגשי שמשפיע על הכל. מאחר שאני לא יכולה לפגוש אותן, אפשר לומר שזה קושי שדיי נכפה עלי ואין דבר קשה יותר מלהתגבר על משהו שגרם לי להרגיש טוב במשך כל כך הרבה שנים ולהחליף אותו בכלום.... השהייה בחו"ל רחוק מהבית קידמה את בעלי ואולי גם אותי באיזשהו מובן, אבל המחיר הרגשי שהייתי צריכה לשלם ומשלמת עד היום הוא מאוד גבוה.. 

אם זה היה תלוי בי אז כבר מזמן הייתי מגיעה לבקר, לא משנה אם יש קורונה או אין.