לאחרונה אני נזכרת בחברות ומכרות מהעבר שהקשר איתן נותק בעקבות מריבה או סתם בגלל שהוא לא צלח את מבחן הזמן ועולה בי תחושה של פספוס, שהחמצתי הזדמנות לקשר עם חברה טובה.
ככל שהזמן חולף אני מבינה עד כמה זה קשה לייצר ולבנות קשרים. לפעמים אני חושבת שהעקרונות שנלחמתי עליהם בעבר לא שווים את הניתוק של היום ואת תחושת הבדידות שאני חווה מידי פעם. לפעמים אני תוהה אם הייתי צריכה להתפשר יותר על דברים שחשובים לי או להעלים עין מדברים שלא מוצאים חן בעיני, אולי הייתי צריכה לדעת לשים דברים בצד ולוותר יותר. כנראה שאלו תובנות שרוכשים עם השנים אחרי שמתנסים בחיים ומגיעים למסקנה שאנחנו קצת לבד, ואז מוכנים להוריד מהאגו וליזום.
כבר הרבה שנים שאני מנסה קצת להוריד מהאגו שלי ופעמיים בשנה בראש השנה ובפסח אני שולחת ברכות לכל החברות שלי, שאין לי קשר מבוסס איתן קרוב ל- 10 שנים, רק כי חשוב לי לשמור על קשר ולא לנתק לגמרי. מהצד שלהן מתקבלת תגובה מנומסת אך אין יוזמה מצידן כך שלפעמים אני לא יודעת האם הניסיון שלי ליצור קשר משנה משהו אצלן והאם הן בכלל חושבות עלי או נזכרות בי כמו שאני זוכרת ונזכרת בהן.
לפעמים קשה לי לקבל את זה שהזמן מייצר מרחק, ושאת מה שהיה בעבר לא ניתן להשיב. אני יודעת שבעבר הייתי יותר חברתית ותקשורתית בעיקר כי היו סביבי אנשים שהכרתי ואהבתי שגרמו לזה לקרות אך כיום המצב שונה. גם כשאני פוגשת את אותם האנשים שאהבתי, את המכרה הזאת שדיי חיבבתי, בתוכי אני מתרגשת בדיוק כמו בעבר אך כבר לא מצליחה למצוא נושאים לשיחה, מרגישה את המרחק שנפער ביני לבינה ולכמה שניות משתרר שקט, לא מוצאים מה לומר ואז הפגישה מסתיימת מבלי שהחלפנו אפילו מילה אחת.
קשה לי להשלים עם העובדה שהזמנים משתנים וגם אנחנו, שמה שהיה בעבר כבר לא רלוונטי להיום. לפעמים אני מרגישה כמו פעם אבל המציאות מוכיחה אחרת. אני נאחזת בשאריות מהעבר ומנסה לשמר אותו ושוב יוצרת קשר עם חברות של פעם, ושוב לא מתעלמת מאותה מכרה גם כשאין לנו על מה לדבר, העיקר שלא יתנתק לגמרי... גם שהכל חד צדדי אני עדיין מנסה, כי אולי יש סיכוי שבכל זאת אצליח להחזיר אלי אנשים שהתרחקו ולייצר קשרים משמעותים בחיי, כמו שהיו לי פעם.
