לפני 8 שנים, כשהבת שלי נולדה, הבטחתי לעצמי שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאני נכנסת להריון. כל פעם כשניסו ללחוץ עלי , אמרתי שאני לא מעוניינת להביא עוד ילדים, הייתי מאוד החלטית בנושא הזה ואף אחד לא יכל לשכנע אותי אחרת. במשך הזמן גם הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שנקראת "הורים לילד/ה יחיד/ה" ואטמתי את עצמי לכל ניסיונות השכנוע מצד אמא שלי ובעלי, לא רציתי אפילו לשמוע על אפשרות להביא ילד נוסף. זה היה כל כך ברור שאני לא בעניין ודאגתי שגם בסביבה הקרובה שלי ייידעו מכך.
הסירוב שלי נבע מכך שהלידה שלי הייתה קשה וטראומתית והגידול עצמו גם היה כרוך בקשיים, בעיקר בגלל שהבת שלנו נולדה עם חולשת שרירים וזה הצריך התנהלות שונה של מעקבים אצל רופאים, טיפולי פיזיותרפיה, מכשור מיוחד, החל מגיל 3 חודשים, כשהיא לא הצליחה להרים את הראש עד היום שהיא כבר בת 8, אך עדיין לא מצליחה לרוץ או לטפס במדרגות כמו כל ילד אחר.
עד היום אמא שלי ובעלי לוחצים עלי בעניין הזה, הם חוששים שהבת שלנו תשאר לבד ואמא שלי אומרת שאני צריכה לחשוב על עוד ילד לפני שהיא ואבא שלי יתבגרו ולא יוכלו לעזור לי.
אני יודעת שבהחלטה שלי יש גם צד קצת אנוכי כי מעבר ללידה, הטיפול, הגמילה וכל מה שעברתי שמהווים גורם מכריע ומשמעותי בהחלטה שלי, אני חושבת גם על הצורך שלי לצאת לנופש מידי פעם, באמת בשביל לנוח ולא להיות עסוקה בלהשגיח ולשמור. אני רוצה גם לטוס לחו"ל במהלך החיים וזה הרבה יותר פשוט ונגיש לטוס עם ילד אחד מאשר עם שניים. ובכלל - ביומיום הרבה יותר קל לי להסתדר כשיש ילד אחד, כשעושים הכל פעם אחת ולא פעמיים וכשיש לי יותר זמן לעצמי ולתחביבים שלי.
מצד אחד אני דיי בטוחה שאני לא רוצה להביא עוד ילד ומצד שני לפעמים מסקרן אותי לדעת איך הבת שלנו תגיב כשהיא תגלה שיש לה אח או אחות, מסקרן אותי התהליך שהיא תעבור עד הלידה ואיך היא תקבל את זה. אני יודעת שאם אחליט בסופו של דבר להביא ילד נוסף זה יהיה אך ורק בשבילה כדי לשמח אותה ולא כי זה חסר לי. ההתלבטות בין ילד אחד לשניים מאוד קשה, הרבה יותר קל לי להשאר עם ילדה יחידה.
