על חופשות ואילוצים בעבודה

 ושוב פעם כמו בכל שנה כשאני מבקשת בעבודה לצאת לחופשה בחג, מתחיל הסיפור הזה שאני לא יודעת האם יתייחסו ויאשרו לי או שיתעלמו ואצטרך לדאוג לי למחליף. האמת שההתנהלות הזאת קצת מתחילה להמאס עלי ואני מוצאת את עצמי מתלוננת לא מעט, בעיקר בפני בעלי, על העבודה ועל היחס שהנציגים מקבלים.

 

מאחר שאני עובדת בעבודה לא קלה ולא מתגמלת במיוחד, יש תחלופה גבוהה של עובדים. כל שנה או שנה וחצי מתחלפת ראש צוות במוקד ומגיעה מישהי הרבה יותר גרועה מהקודמת. לשמחתי הרבה כמעט ולא יוצא לי לפגוש אותן, אך למרות זאת יש כל מיני אי הבנות עם ראש הצוות החדשה שנובעות מכך שכנראה לא עשו לה הדרכה כמו שצריך או שהיא חוששת לפנות למנהלת המוקד שנמצאת מעליה בדברים שהיא לא יודעת מה לעשות ואז הכי קל  זה פשוט לנזוף בנציג במקום לברר מה באמת הבעיה . 

מי שעוקב אחרי יודע שאני נמצאת בטיפולי פוריות וזה מאלץ אותי להעדר בבקרים מהעבודה ולהכנס מאוחר יותר למשמרת. כמובן שאני עושה זאת באישור המנהלת של המוקד שיודעת שאני בטיפולים. כל פעם שאני מאחרת אני מעדכנת אותה והיא מטפלת לי בנושא הנוכחות. בעבודה, אף אחד לא יודע שאני בטיפולים חוץ ממנה ומעדיפה להשאיר זאת כך ואז נוצר מצב שראש הצוות מתקשרת אלי בבקרים כשאני נמצאת במעקב ושואלת למה אני לא במשמרת. אז בפעמים הראשונות באמת הייתי עונה לה ואומרת לה שזה באישור המנהלת אבל התשובה הזאת, שנראית לי הכי מתקבלת על הדעת, לא הייתה מספקת אותה  והיא הייתה נוזפת בי ואומרת שאני צריכה לעדכן אותה ולא את מנהלת המוקד.

באחד מהימים כשהגעתי למוקד לאסוף טופס מסוים, ניגשתי למנהלת המוקד וסיפרתי לה שמתקשרים לחפש אותי בימים שאני מעדכנת אותה שאאחר והיא אמרה שזה בסדר כי היא מטפלת לי בדוח הנוכחות ושתשוחח על כך עם ראש הצוות. כמובן שהיא לא עשתה זאת וכמה ימים לאחר מכן התחלתי לקבל הודעות נזיפה כמו "למה זה לא עובר דרכי?! אני מטפלת במשמרות ועובדת בבמה!" או "אני המנהלת שלך לא ....(מנהלת המוקד) אני באמת לא מצליחה להבין את זה!" . ובפעם אחרת היא כתבה: "מתי תביני שאת צריכה לפנות אלי לגבי משמרות?!" 

לאחר מכן כבר הפסקתי לענות ולהגיב להודעות שלה כי כבר הרגשתי שלא נעים לי להנזף על משהו שסוכם מראש עם המנהלת שמעליה ואם מנהלת המוקד לא עידכנה אותה אז אין לי יותר מידי מה לעשות בעניין.  היו רגעים שפשוט ייחלתי שתדווח לה כבר שאני נעדרת מהעבודה ואז היא תקבל תשובה.  אם אני הייתי במקום ראש הצוות פשוט הייתי ניגשת למנהלת מציגה בפניה את הבעיה ושואלת מה לעשות, זה כל כך פשוט!!!! ברגע שמישהו אומר שיש לו אישור מיוחד מהמנהלת כדאי לברר קודם במקום לנזוף במישהו שממש לא מגיע לו להנזף.

מאז אותו מקרה כבר הבנתי שיש כאן עסק עם מישהי לא כל כך חכמה וכל פעם שהיא הייתה מתקשרת הייתי עוברת אוטומטית לכוננות ספיגה. לפני מספר שבועות הייתי בשאיבת ביציות ולא הגעתי לעבודה, אז בשעות הערב ראש הצוות התקשרה אלי והתחילה את השיחה ב-"היי, זאת.....(השם שלה), מה נשמע?" כמובן שלאור כל המקרים הקודמים שקרו לי איתה כבר הכנתי את עצמי לנזיפה, ובמקום להגיד לה בסדר. עניתי לה "כן?" במילים אחרות תגידי מה את רוצה ונסיים את השיחה. עם כל הכבוד היא לא חברה שלי והשאלה הזאת לא נראתה לי מתאימה בכלל. אז היא צחקה מהעבר השני של הקו ושאלה "מה כן? שמעתי שלא הגעת אז התקשרתי לשאול אם הכל בסדר ואם את צריכה משהו תודיעי לי" אמרתי לה תודה וניתקתי. אז אולי זה נשמע נחמד ואיכפתי אבל אני לא קונה את השינוי הפתאומי ביחס, משערת  שפשוט התלוננו עליה אז היא החליטה לשנות את הטון.

למרות שאני לא רוצה להתנהל מולה, אין לי ממש ברירה כי היא מסדרת את המשמרות ולא תמיד מתייחסת לבקשות של הנציגים ובמקרה כזה, אני זאת  שצריכה למצוא לעצמי מחליף וגם לעדכן אותה שתאשר את ההחלפה. תמיד כשנשלחות המשמרות בערב, אני מגלה שלא שובצתי למשמרת בהתאם למה שביקשתי וזה מאוד מכעיס ומתסכל. ואז גם מתחיל הלחץ, מה יקרה אם היא לא תאשר?  מה יקרה אם היא לא תראה את ההודעה שלי?  מה יקרה אם לא אמצא מחליף? כל שבוע אותו דבר. וזה גם מה שעומד לקרות עם  חופשת הפסח שביקשתי שבועיים מראש. עד שלא אראה את הסידור של המשמרות לשבוע הבא, אני לא באמת אוכל לדעת האם התייחסו לבקשה שלי או לא.

אני סופגת הרבה ושותקת, לא נכנסת לעימותים ובוחרת את המלחמות שלי... מחזיקה את עצמי עד הרגע שאכנס להריון ואז כבר אוכל להתחיל לספור את הימים עד העזיבה.

עידכון:

וכמו שציפיתי אף אחד לא התייחס לבקשה ושיבצו אותי לעבוד כל השבוע אפילו שהודעתי 3 שבועות מראש. כמובן שאני לא מתכוונת לעבוד אפילו יום אחד במהלך השבוע הזה, הרסו לי את המצב הרוח... צריכה ללמוד לא לקחת דברים ללב

שיחות ברמה מתקדמת

 בחודש האחרון העלו אותי ברמת השיחות בעבודה, זה היה צעד שנכפה עלי מבלי שניתנה לי אפשרות לבחור ומבלי שרציתי בכך.

ע"מ לעלות לרמה המתקדמת הייתי צריכה לעבור הדרכה. את ההדרכה הנחתה אחת מראשי הצוות שאני מחבבת כי היא נטולת אגו ומתייחסת לכולם כאל שווים, כך שהרגשתי בנוח לשתף אותה בחוסר הרצון שלי ובחששות לעלות לרמה המתקדמת. בזמן ההדרכה נכנסה לחדר ההדרכות גם המנהלת של המוקד והתחילה לדבר עם המתלמדות. במהלך השיחה היא אמרה ממש בלי שום קשר לכלום שהיא אוהבת אותי וזה גרם לי להרגשה טובה כי זה איפשר לי להביע בהומור ובעקיפין את החשש שלי ואמרתי לה חצי בצחוק וחצי ברצינות שאחרי שאתחיל בשיחות היא כנראה לא תאהב אותי יותר

בשונה מרמה הבסיסית ששם השיחות פשוטות וקלילות ולא נדרש ממני להתעמק או לשאול יותר מידי שאלות, עכשיו השיחות מורכבות יותר, אני נדרשת לתחקר כל לקוח שמתקשר וחייבת להיות מרוכזת ובשליטה. ברמה הבסיסית הייתי רגועה ויכולתי מעט לרחף במחשבות, כעת אני בלחץ מהשיחה הבאה שלא ניתן לצפות אותה וזה מאלץ אותי להשאר דרוכה כל הזמן.

נכון להיום אני מסתדרת עם השיחות, אך חוששת לטעות, כי לאחרונה האחמשיות מאיימות שהן יקנסו את מי שתקליד את ההודעה בצורה לא נכונה אז אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה אבל יודעת שאף אחד אינו חף מטעויות 

הייתי רוצה לסיים את הרשומה בנימה חיובית ואופטימית אבל האיום בקנסות הוא אחד מהדברים שמפריעים לי במקום העבודה שלי ויש גם דברים נוספים כמו חוסר היכולת לצאת לשירותים מבלי לבקש רשות, ההפסקות הקצרות שאי אפשר לחרוג מהן אפילו בדקה, היחס הלא המכבד, השכר הנמוך ובכלל - המונוטוניות, העומס והלחץ שמאפיינים את העבודה במוקד. כל אלה מאפילים על ההצלחות שלי ועל הדברים הטובים והמעטים שמתרחשים במוקד. למרות הכל אני עדיין מחזיקה את עצמי ועובדת במוקד כבר שנתיים... עד שאמצא מקום עבודה שיתאים לי. 

כשקצת קשה בעבודה...

 לפעמים אני מתלבטת האם כדאי לי לעזוב את מקום העבודה שלי ולחפש עבודה אחרת, עם תנאים טובים יותר. אני עובדת בשרות לקוחות יותר מ-10 שנים והאמת שקצת נמאס לי. 

אני באמת מנסה להיות שלמה עם העבודה שלי ולהתרגל למונוטוניות שבה, לעומס היומיומי, לתלונות ולמרות שמונחתת מגבוה. לפעמים אני מצליחה להתעלות על כל אלה ולהמשיך בשיגרת העבודה שלי ולפעמים יש ימים שכל כך קשה לי, שמתחשק לי פשוט לקום וללכת. 

למרות שאני עובדת בתחום הרבה שנים, אני לא ממש מצליחה להתקדם במקומות שבהם אני עובדת, כך שתמיד אני נשארת ברמה ההתחלתית והנמוכה ביותר והיחס הוא בהתאם

בדר"כ היחס לנציגי השירות, לפחות במקום העבודה שלי, הוא לא ממש מכבד לא רק מצד מקבלי השירות אלא גם מצד האחראים והמנהלים. כל העובדים שנמצאים מעל הנציגים זוכים לתנאים טובים יותר ומקבלים מתנות בחגים ובימי הולדת, האווירה ביניהם הרבה יותר חברתית ומגובשת, ותמיד יש להם זמן לשוחח במהלך העבודה, לצאת יחד להפסקות, ולרדת לקנות משהו בקיוסק. לנציגים  כמעט ואין זמן לדברים האלה, ההפסקה שלהם נמשכת 20 דקות ונמדדת בדייקנות, הם תמיד חייבים להיות במצב זמין לשיחות ואם עוצרים לרגע כדי לנשום מיד מעירים להם. הם צריכים לבקש רשות כדי לצאת לשירותים או להכין כוס קפה. פעם או פעמיים בשנה, הם מקבלים קופון בסך 100 שקלים שלא מספיק אפילו לקניה של מוצר בודד וכמובן שאין התייחסות לימי הולדת, בעוד שלגבי שאר העובדים -  התאריכים של ימי ההולדת שלהם מתפרסמים ומתנוססים בגאווה על הלוחות האלקטרונים במסדרונות.

אני מודה בכנות שאני קצת מקנאת בהם, בעיקר ביחס שהם זוכים לו, בזמן שיש להם כדי לעצור ולשוחח, ליצור יחסים של קירבה וחברות ולהתעניין זה בחייו של זה.

אנשים בסביבתי הקרובה טוענים שאני יכולה למצוא עבודה טובה יותר ובתנאים טובים יותר ואני באמת מחפשת... אבל כל דבר שאני מוצאת נראה לי לא מתאים. הביטחון העצמי שלי  נמוך עד שאינני מאמינה שאצליח להתקבל למשהו אחר או להסתדר עם משהו אחר מעבר לשירות לקוחות. אני תמיד מפקפקת בעצמי וביכולות שלי. תמיד אני מרגישה שאני לא טובה מספיק ושכולם טובים ממני. אני יודעת שאני צריכה להעיז יותר ולנסות דברים חדשים.

לפעמים אני חושבת שאולי הדברים שציינתי ומפריעים לי הם חלק משגרת עבודה שאני צריכה ללמוד לקבל על עצמי ולהתמודד כי בכל עבודה יש קשיים וכל מקום נמצאים אנשים שלא מרוצים ממקומות העבודה שלהם ונאבקים כדי לשרוד.

הדבר היחיד שגורם להשאר במקום העבודה הזה הוא שיום העבודה שלי מסתיים בשעה 14.00 וזה באמת מקל כשיש בעל וילדה בבית. בינתיים זה מחזיק אותי אבל אני לא יודעת אם אצליח להתמיד לאורך זמן

חופשת מחלה

 לפעמים כל מה שצריך בשביל להרגיש טוב ולהחזיר את החיוך לפנים זה לקחת חופש מהעבודה...  החופש הזה לא צריך להיות ארוך או אפילו להתפרס על שבוע, גם יומיים מספיקים בשביל לנוח ולהחליף אווירה 

לפעמים כל כך קשה למצוא את הזמן הזה, נכנסים ללופ של עבודה, מתרגלים לשיגרה ואז לא תמיד אפשר לקחת חופש, עד שפתאום קורה משהו שמאלץ אותנו להפסיק. לפעמים הגוף פשוט מאותת לנו שאנחנו זקוקים למנוחה

אז לאחר שקצת לא הרגשתי טוב והגוף שלי אותת לי, קיבלתי 2 ימי מחלה ומבחינתי זה חופש לכל דבר. כשהגעתי לרופא המשפחה הוא היה מוכן לתת לי כמה ימי מחלה שרק ארצה למרות שלא הייתי כל כך חולה וזה כבר גרם לי להרגיש טוב יותר. אחרי תקופת עבודה אינטנסיבית, ימי המחלה הפכו להיות הדבר הכי טוב שקרה לי והחיוך לא ירד לי מהפנים, הייתי כל כך זקוקה לחופש הזה וממש חשתי הקלה שקיבלתי אותו.

הדבר הראשון שעשיתי לאחר מכן היה לשלוח הודעה לאחראית עלי, כי בעבודה שלי צריך להודיע 12 שעות מראש במידה ולא מגיעים. אגב, הדרישה הזו בעיני מעידה על חוסר התחשבות כי לפעמים יש מקרים שבהם מתעוררים בבוקר ולא מרגישים טוב ואז אין ברירה אלא להגיע חולים.

תמיד כשאני נשארת בבית ולא הולכת לעבודה לבעלי ולי יש מנהג ללכת לארוחת בוקר בבית קפה וזה מה שאנחנו מתכננים לעשות היום, מעין בילוי זוגי יחד, דבר שקשה יותר להוציא לפועל ביום יום כששנינו עובדים. זה תמיד מרגיע ומרענן לפתוח כך את הבוקר. 

תיכננתי גם לנסות להכין מאכל חדש לארוחת צהרים, במקום הדברים הרגילים שבדר"כ אני מכינה וגם סתם לשבת ליד הטלויזיה ולא לעשות משהו מיוחד.

מאוד משמח אותי שיש ימים כאלה, שפשוט אפשר לנוח, להתרפק על הזמן שיש לי לעצמי. זה כל כך מרגיע ומטעין בכוחות מחודשים, ותמיד מזכיר לי שאני צריכה לקחת חופש לעיתים קרובות יותר 

ענייני חופשה

 לאחר חודשים ארוכים של ציפיה אני יוצאת לחופשה  בת 4 ימים עם המשפחה בטבריה. זה הזמן היחיד שאני באמת יכולה להתאוורר ולקחת פסק זמן מהמטלות היומיומיות. וממירוץ החיים הבלתי פוסק. 

אני חושבת שהחופשות האלה מידי פעם או לפחות פעמיים בשנה, במקרה שלי (בראש השנה ופסח) הן חלק מהנאות החיים, משהו שנותן כוח להמשך וממלא באנרגיה. אינני יכולה לראות את חיי בלי חופשות בכלל ומצפה להם כל פעם מחדש.

על החופשה הנוכחית שלי בראש השנה הודעתי למקום העבודה שלי כמעט חודש מראש כי שם לא מספיק שמודיעים מראש אלא גם צריך לחכות שיאשרו וזה יכול לקחת שבוע או אפילו שבועיים, שזה קצת מוגזם מידי לדעתי אך זאת ההתנהלות במקום הזה ולמרות שאני לא חושבת שהיא הוגנת אני מנסה להתרגל אליה בעול כורחי.

לאחר בערך כ-10 ימים קיבלתי תשובה מהממונה עלי שמתוך היומיים שביקשתי אישרו  לי כחופש רק יום אחד, בטענה שהיום האחרון הוא יום שלאחר חופש ודינו כדין יום ראשון ומאחר שהם לא מאשרים חופשות ביום ראשון, אז הם לא יכולים לאשר את היום האחרון של החופשה שלי. 

ברגע שקיבלתי את התשובה הזו מאוד כעסתי בעיקר כי זאת חופשה שאני מבקשת בסה"כ פעמיים בשנה והיומיים האלה שאני מחסירה לא ממש קריטיים להם וכמובן שגם אפשר למצוא מחליף. הרגשתי שזאת התנהגות ממש אכזרית ולא הוגנת במיוחד לאור העובדה שכשהממונות עלי יצאו לחופשה על חשבון ימי ראשון זה לא ממש הפריע להן ואילו עלי כנציגה, שכנראה נחשבת נמוכה וחסרת חשיבות בסולם ההיררכי, אפשר לאסור חופשה שמגיעה לי כחוק.

כשניסיתי להסביר שמדובר בחופשה משפחתית שאני לא יכולה לבטל והאמת שגם לא ממש רוצה לבטל כי אני מרגישה שזאת חופשה שמגיעה לי, נאמר לי ע"י הממונה עלי  ש"זה כמו יום ראשון לכל דבר ואין אישור ולכן אם לא תגיעי אני מאמינה שיהיו לזה השלכות". 

אז בהתחלה באמת חששתי מההשלכות וזה מאוד השפיע עלי, במיוחד בגלל שאני עובדת מסורה שבאמת לא מאחרת ולא מחסירה, ולא רציתי להצטייר כאחרת, אך מאחר שאני לא מוכנה לוותר על החופשה הזאת בעד שום מחיר, הבנתי שאין לי ברירה... 

מרוב שהייתי בלחץ מהסיטואציה הזאת ניסיתי להתייעץ עם כל מי שיכולתי על השלכות שיכולות להגרם לי כתוצאה מהחיסור זה. התייעצתי עם אמא שלי, עם בעלי, עם הפסיכולוגית שלי, הרגשתי שזה הדבר היחיד שיכול באמת להרגיע אותי.  לא יודעת האם הצלחנו למנות את כל ההשלכות אבל בסופו של דבר הגענו למסקנה ששני הדברים הכי גרעים שיכולים להתרחש הם: ביטול בונוסים לתקופה מסויימת או פיטורים, שבעצם עם שניהם אני יכולה להתמודד. 

לגבי ביטול הבונוסים -  אני יוצאת לעבודה יותר בשביל שתהיה לי תעסוקה ופחות בשביל להרוויח כך שאם יבטלו לי בונוסים זה לא יהיה קריטי עבורי ובעניין הפיטורים - אם זה היחס שמקום עבודה נותן לעובדים שלו אולי באמת עדיף לחפש מקום אחר. 

אני נמצאת בסיטואציה מורכבת ויודעת שאחרי חופשה מחכה לי שיחה לא נעימה  אבל בינתיים אני מצפה לחופשה ומקווה שאצליח להנות ממנה מבלי להיות מוטרדת מההמשך 

בעבודה

אז סוף סוף התחלתי עבודה חדשה ולאט לאט אני משאירה מאחור את התקופה הקשה שעברתי. אני שמחה שאני מצליחה להתגבר על דברים שהטרידו אותי ומתחילה תהליך של שינוי. הגעתי למסקנה שהישיבה בבית בחוסר מעש לא מתאימה לי ושאני זקוקה למסגרת, לקום כל יום בבוקר ולצאת לעבודה. יחד עם זאת לא כל כך קל לי לחזור לשיגרה של עבודה יומיומית, ללחץ, לאינטנסיביות כך שאני מרגילה את עצמי ללכת לישון מוקדם כדי שאהיה עירנית בבוקר ואוכל לתפקד כרגיל.

בהתחלה באמת שמחתי שאני מתחילה לעבוד אבל עכשיו קצת יותר קשה לי. אמנם אני עובדת בשירות לקוחות אבל העבודה שלי לא קלה. אני עובדת במוקד שירות במשך 6 שעות רצופות, עם הפסקה של 20  דקות, שע"מ לקבל אותה אני צריכה להזכיר לאחראים עלי שוב ושוב שעדיין לא יצאתי להפסקה, כי לאף אחד מהם זה  לא ממש איכפת.. אפילו כדי לצאת לשירותים אני צריכה לבקש רשות ולא תמיד מאשרים לי כך שלפעמים אני פשוט נאלצת להתאפק למרות שאני ממש צריכה...

לפעמים אני מרגישה שמתייחסים אלי בעבודה כמו ילדה קטנה שרק מחפשת תירוצים כדי לא לעבוד ואולי זה נכון לגבי הצעירים יותר אבל לא לגבי שיש לי קצת יותר ניסיון ומוסר עבודה. ההרגשה היא שהגעתי למקום עבודה שאם לא אלחם על הזכויות שמגיעות לי, לא אקבל אותן

גם לגבי חול המועד - כשכולם מקבלים חופשות באופן אוטומטי, אני צריכה לדאוג ולתזכר את האחראים עלי שאני לא מעוניינת לעבוד בימים האלה. 

העבודה הזאת כל כך אינטנסיבית כך שאפילו אי אפשר להחליף כמה מילים עם זו שיושבת לצידי סתם כדי שיהיה יותר נחמד. הסיבה היחידה שאני נשארת שם היא בגלל ששעת  היציאה נוחה לי ומאפשרת לי להתפנות אחה"צ לעיסוקים אחרים..

לפעמים אני מסתכלת קדימה לעבר עתיד וחושבת על השנים שעוד נותרו לי לעבוד כשאני בסה"כ בת 39 וזה מתסכל... מתסכל לדעת שהעתיד שלי מורכב רק מעבודה... בלי שום דבר מרגש או מעניין ששווה לחכות לו.

 

בינתיים...

לאחר שנה שלמה של שהייה ממושכת בבית שמתי לב שההתנהגות שלי השתנתה ולא לכיוון החיובי. יצא לי לבחון את עצמי במצבים מסויימים וגיליתי שלעיתים קרובות קשה לי לשמור דברים בבטן כך שאני מוצאת את עצמי  מקטרת הרבה ובעיקר על כך שאין לי עבודה. הנושא זה מאוד מטריד ומעסיק אותי ובמצבים שממש קשה לי לא תמיד אני שמה לב ויכולה לדבר על המצב שלי במשך שעות וגם להמאיס את עצמי על כל מי שמנסה להקשיב לי.  

לפעמים אני מרגישה מעין חוסר שקט פנימי וברגע שאני מוטרדת קשה לי לשלוט בזה ואז אני מתחילה להתלונן  על עצמי, על המצב, על הכל... קצת מרגישה  שההתנהגות שלי מגיעה מאיזשהו מקום רגשי ולא פתור עם עצמי.

 זו הפעם הראשונה בחיי שאני מוצאת את עצמי מתנהגת באופן הזה אך יחד עם זאת זו גם הפעם הראשונה שאין לי עבודה לתקופה כל כך ארוכה. 

בעבר ראיתי את העבודה כמשהו שקובע את הערך שלי, שקובע מה אני שווה כאדם, ותמיד היה לי חשוב להוכיח את הערך שלי. לא חשבתי שאני שווה משהו בלי עבודה ועדיין לפעמים אני מרגישה שעצם זה שאני לא עובדת גורם לי להרגיש רע עם עצמי. לפעמים אני חוששת שלא אצליח לשוב לעבודה לאחר תקופה כל כך ארוכה שלא עבדתי. 

כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה לצאת לעבודה ומצד שני כשאני כבר מתחילה לצאת לעבודה, אני מאוד לחוצה ולא יודעת האם אצליח להתמיד בה. לפעמים הייתי רוצה להיות שלמה עם עצמי,  ולדעת שהאושר שלי לא תלוי בעבודה ובהשתכרות, הייתי רוצה שהערך שלי לא יהיה תלוי בשום דבר אלא רק במי שאני ופשוט לקבל את עצמי כמו שאני, עם עבודה או בלעדיה.

חשש מעבודה חדשה

לפני הקורונה עברתי תקופה מאוד קשה מבחינה מקצועית שבמהלכה לא הצלחתי להתמיד במקומות עבודה וכל מקום שהתחלתי לעבוד בו עזבתי לאחר מספר חודשים. התקופה הזו עירערה אותי ואת הביטחון ביכולת שלי להשאר במקום עבודה לאורך זמן. למרות שחלפה כמעט שנה אני עדיין לא בטוחה בעצמי ולא יודעת מה ייקרה לי כשאצטרך לחזור שוב לחיפושי העבודה. הפחד הכי גדול שלי הוא שלא אצליח להתמיד במקומות עבודה ושהכל יחזור על עצמו שוב. היכולת לצאת לעבודה מאוד משמעותית בעיני ומעידה על סוג של עצמאות ויכולת לכלכל את עצמי ואת הצרכים שלי. 

היום מבחינה אישית אני במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתי אבל עדיין קיים החשש שלא אסתדר כי לא הייתה לי התנסות חיובית ומוצלחת בתקופה האחרונה, שבאמת תגרום לי להרגיש אחרת. 

מעבר לכך - אני קצת חוששת מהתחלות חדשות, ממקומות חדשים, מהלמידה עצמה ובכלל - מהיותי חדשה במקום מסויים, זה גורם לי להרגיש לא שייכת ומפחיד אותי. תמיד אני מרגישה רע, כשאני מתחילה מקום חדש.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני לא יודעת למה לצפות מעצמי ואפילו מעט חוששת מהעתיד שלי. כל הסיפור שלי עם מקומות העבודה לא מרפה ממני והמחשבה "מה יהיה איתי?" מעסיקה אותי רבות ומונעת ממני להרגיש בטוחה בעצמי וביכולות שלי.

ושוב.. עוזבת עבודה

התחלתי מקום עבודה חדש ועזבתי לאחר שבוע. כל עניין העזיבה של מקומות עבודה וחוסר יכולת להתמיד במשהו שקצת קשה לי, זה לא דבר חדש, אלא דפוס... שהתחיל בערך משנות ה-20 לחיי בערך ונמשך עד הימים האלה.

אני לא יודעת לומר אם יש לי בעיה או לא, פשוט בגלל שכל מקום עבודה שעזבתי, הייתה לי סיבה שלטעמי, נראתה לי מוצדקת בכדי לעזוב או איזשהו טיעון משכנע ללמה בעיני היה שם משהו לא בסדר. תהליך הלמידה עם השנים הפך להיות דבר שקצת מלחיץ אותי, לפחות בהקשר של עבודה וכשאני צריכה להבין את מה שמסבירים לי. אני תמיד נמצאת במקום הזה שאני חוששת שלא אבין מה שמסבירים לי וצריכה להתאמץ בשביל להבין ולשאול שאלות כל הזמן וזה קצת מתסכל, כשהמאמץ הזה הוא משהו שנמשך ונמשך...

לאורך כל תקופת חיפושי העבודה שלי עברתי תקופה קשה והייתי במקום מאוד נמוך עם עצמי ובדיעבד זו הייתה טעות להמשיך ללכת לראיונות במצב הזה אבל היה לי כל כך חשוב לצאת לעבודה ולא לשבת בבית ובסוף מכל החיפוש הזה לא יצא כלום, רק תסכול גדול יותר ועזיבה של מקומות עבודה אחד אחרי השני.

לגבי מקום העבודה האחרון שלי, רק אחרי שעזבתי הבנתי שהעבודה הזו מצריכה יותר התמדה ומאחר שלא התעסקתי בסגנון עבודה דומה לזה לאורך זמן, היה לי קשה יותר להבין מתי מסתיים תהליך הלמידה ומתחיל התרגול ולמרות שאני יודעת להסביר את זה לעצמי, זה עדיין מורכב ובמבחן המציאות לא בטוח שזה יעזור לי לשנות את דפוסי העזיבה שלי. ברגע שעוזבים הרבה מקומות עבודה, זה לא תורם לביטחון העצמי ואני ממש לא יודעת מה ייקרה לי בעבודה הבאה... ובעיקר כמה מאמץ אני אצטרך להשקיע...

מתחילה מחדש...

אז לאחר תקופה ארוכה שלא כתבתי אני חוזרת לכתוב שוב, לא יודעת כמה זמן אצליח לפנות  לשם כך...  אני קצת מתגעגעת לחלק הזה שבתוכי, מרגישה שהכתיבה קצת מרככת אותי ומחברת אותי עם עצמי, עברתי ואני עוברת תקופות קשות בבית שמלוות בהרבה כעס.

רציתי להתחיל לכתוב כבר לפני מספר חודשים אך המצב הקשה שהייתי בו מנע ממני לעשות אפילו את הדבר הפשוט הזה ומצאתי את עצמי כותבת פוסטים ארוכים, מנסחת, מתקנת ופתאום, ללא כל סיבה, מוחקת הכל.
מרגישה מעין תחושת שיחזור כאילו שמישהו שיחזר לי את העבר ע"מ לשלב אותי בעבודה ומאז התחילו כל הכעסים... כמובן שבעקבות השיחזור גם עבודה לא ממש הצלחתי למצוא.... אז בינתיים אני מנסה לשרוד.... עם כמה שפחות חיכוכים....

הישיבה בבית בעקבות משבר הקורונה לא גרמה לי להרגיש טוב בכלל אלא בדיוק להיפך, היא הרסה לי כל דבר שהיה לי בחיים מבחינה אישית, זוגית, בריאותית, חברתית ותעסוקתית. היו רגעים ששקלתי לשים קץ לחיי. מרגישה שנפגעתי כמעט בהכל והנזק הוא בלתי הפיך, לא יודעת איך אני מרימה את עצמי, איך אני אוספת את השברים של חיי ומתחילה הכל מחדש.... כאילו לא קרה דבר.... 

אני נמצאת לבד קרוב ל-6 שנים ואין לי אף אחד לדבר איתו וזה מאוד חסר לי.  לצערי בעלי לא מהווה עבורי משענת או מקור לתמיכה ושיתוף, והוא לא מעונין להיות במקום הזה. גם אמא שלי לא יכולה לעזור לי, אז בינתיים אני מתמודדת לבד עד שאצא לעבוד... חוששת שלא אצליח להשתלב בעבודה בגלל הקושי שלי... ועצם היותי אמא לילדה לא מקל על כך...