הבלוג שלי בפייסבוק

‏הצגת רשומות עם תוויות קושי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קושי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 31 ביולי 2021

ההתמודדות שלי

 ההתמודדות עם החיים ברמה היומיומית היא דבר שמאוד קשה לי להתרגל אליו. כל יום שעובר נראה בעיני כמו אוסף של מטלות שצריך לבצע, שאת חלקם אני עושה פשוט כי צריך ולא בגלל שאני רוצה או נהנית מכך

ההתמודדות הזאת מתחילה כשאני מתעוררת ב-6.00 בבוקר ומבינה שאני צריכה להספיק לעשות הרבה דברים לפני שאני יוצאת מהבית, כשהדבר הקשה ביותר הוא לגרד את עצמי מהמיטה, מתוך ידיעה שכל הבוקר הזה תלוי בי וביכולת שלי לקום בזמן. לאחר שאני מתעוררת, אני צריכה להעיר את הבת שלי שזאת משימה בפני עצמה, לעזור לה להתארגן, להתלבש, להסתרק, להגיש לה את ארוחת הבוקר, לוודא שהיא אוכלת, ובין לבין גם לארגן את עצמי. ההתארגנות הזאת בבוקר מאוד קשה לי וההבנה שזה אמור להעשות מידי יום ביומו, כל יום אותו הדבר מאוד מתישה.

לפעמים אני מרגישה כמו מכונה שעובדת על אוטומט שמתעלמת מהעייפות, מחוסר החשק, מהרצונות האמיתים שלי, שקיים מעין כוח שמשאיר אותי בשליטה וגורם לכך שהכל יעבוד. לעיתים עולה בי החשש ממה שעלול לקרות  אם יום אחד המכונה הזאת תפסיק לעבוד ואני אפסיק לתפקד ולעשות את הדברים המתוכננים, ולעיתים פשוט מתחשק לי להפסיק מיוזמתי את המכונה הזאת ואולי לראות איך הכל קורס כמו מגדל קלפים ולהבין שהרסתי לעצמי את הכל.

ההתמודדות עם מטלות היום יום נמשכת גם אחרי שחוזרים מהעבודה ישר לתוך ארוחת הצהרים שצריך להכין, הדחת הכלים, הכביסה, החוגים של הילדה אחה"צ ואחר כך מקלחות, ארוחת ערב, ושינה, הכל חוזר על עצמו שוב ושוב ודורש ממני להתאים את עצמי לשיגרה ולעשייה האינסופית, שברגעים האלה לא מצטיירת בעיני כדבר חיובי כל כך. 

הרגע היחיד שאני באמת יכולה להפיק  ממנו הנאה כלשהי הוא בשעות הערב ששם מסתיימת ההתמודדות ואני פשוט צונחת לתוך המיטה, מותשת וחסרת כוחות ומשחררת את השליטה שאחזה בי במהלך היום.

הייתי רוצה לכתוב דברים טובים על עצמי ולספר שטוב לי, שאני מרוצה מהחיים ומאושרת אך לצערי  לפעמים השיגרה הזאת וכל המטלות לא מאפשרות לי לאמץ נקודת מבט חיובית על החיים, להתבונן גם על הדברים הטובים שיש לי ולהעריך אותם.  

יום שני, 1 במרץ 2021

עדיין בתקופה קשה

 אז למרות שחלף זמן מהתקופה הקשה שעברנו בעלי ואני ובאמת חל שיפור משמעותי ביחסים בינינו, אצלי דברים לא כל כך הסתדרו והתחלתי להפנות את הכעס שלי כלפי עצמי. 

במשך 4 שנים ועד היום בעצם אני חווה מעין התקפי זעם קטנים על כל מה שקשור לכיוון המקצועי שלי, התקפים שיש להם מבנה של לופ שחוזר על עצמו כל פעם מחדש, בעלי אופי של הרס וביקורת עצמית. בהתחלה הייתי בוכה בסתר או כשהייתי לבד בבית אך בהמשך הכל התפרץ מתוכי ולא הצלחתי לשלוט בזה, כל מי שהיה בסביבתי נאלץ לשמוע אותי. הייתי אומרת   בקול רם לאמא שלי ובעלי שאני רוצה למות... שאני אפס שלא שווה כלום... בגלל שאני לא מצליחה למצוא עבודה.

אתמול בדיוק לאחר התקף זעם נוסף, הצלחתי לעצור לרגע ולנסות להבין מה בדיוק קורה לי: ההתקף הזה מתחיל בכך שאני רוצה למצוא עבודה ואני רוצה את זה עכשיו, דבר שמוביל אותי לשלוח קורות חיים לכל מיני משרןת שאין לי מושג האם הן בכלל רלוונטיות. ממשיך בכך  שאני מתחילה לפקפק בעצמי וביכולות שלי כולל חזרה אחורה לתחומים שאני לא מעוניינת לעסוק בהם וזה גורם לי להרגשה רעה ומסתיים בביקורת ושיפוטיות כלפי עצמי

הייתי כל כך לחוצה למצוא עבודה שמתאימה למה שעשיתי עד היום, מבלי להתחשב בתקופת הקורונה ובכל המצב מסביב, זה גבה ממני מחיר נפשי כבד. למרות שהרגשתי שאני פוגעת בעצמי, לא יכולתי להפסיק את הביקורת העצמית.

בעקבות כך, אני באמת מנסה לשנות את ההתנהגות שלי אך לאחר 4 שנים במצב הזה אני לא בטוחה אצליח לבד ודיי חוששת שהלופ הזה יחזור על עצמו שוב כך שכנראה לא אוכל להתחמק מטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי שכבר התחלתי. מצד אחד אני קצת פסימית אבל בפנים אני  עדיין רוצה  להאמין שהוא יעזור לי לשנות דברים בחיי.


יום רביעי, 12 באוגוסט 2020

בהמשך לילדים...

החלטתי שאני לא רוצה להביא יותר ילדים לעולם. יש לי ילדה אחת עם עיכוב מוטורי התפתחותי וזה מספיק לי. משפטים בסגנון "תביאי עוד ילד שלא תהיה לבד בעולם" שמגיעים מאמא שלי ממש לא מדברים אלי. אני זאת שהייתי לבד בעולם, בלי אחיות ובלי שתהיה לי מישהי לדבר איתה ושרדתי.

אני חושבת שהגעתי להחלטה סופית בעניין הזה פשוט בגלל שאני לא מרגישה שההורות תורמת לי או מאתגרת אותי, אלא רק מהווה קושי בחיים שצריך להתמודד איתו. מבחינתי ילד נוסף זה קושי נוסף ואני לא צריכה את זה. ההורות שלי לא מספקת אותי וגורמת לי להיות מאושרת אלא רק מתסכלת ומעציבה אותי. רגעי שמחה מעטים מאוד והתסכול מאפיל עליהן. אני יודעת שככל שהבת שלי תגדל, כך יגדל גם התסכול שלי ואולי גם שלה ולכן אני מעדיפה להיות מתוסכלת מילד אחד ולא משניים.
מעבר לכך - הלידה זכורה לי כאירוע טראומטי. הניתוח וההחלמה אלה דברים שאני לא מסוגלת לעבור שוב. אני לא מסוגלת להעביר את הגוף שלי טראומה נוספת, להכניס אותו מרצון למצב כזה בעיני זאת פשוט התעללות.  

המהות שלנו בחיים לא מסתכמת בגידול ילדים והאמת שזה ממש לא מעניין או מעסיק אותי ואני דיי עושה זאת, בלית ברירה כי נקלעתי למצב שיש לי ילדה שאני לא ממש נהנית מהגידול והחינוך שלה בלשון המעטה. אני לא רואה את עצמי רצה אחרי ילד נוסף, עוברת שוב את תהליך הגמילה שגם היום בגיל  6 שנים עדיין לא הסתיים ויש פיספוסים. אני מגיעה למצב שכל שלב שאני עוברת איתה הוא איטי ומתסכל… אני יודעת שיש קורסים והדרכות הורים אבל זה פשוט כל כך לא מעניין אותי ואני לא מסוגלת לשמוע על ילדים יותר. 
לצערי אני מרגישה שנהרסו לי החיים מהיום שהיא נולדה ולמרות שעוזרים לי עד כמה שניתן ואני משתדלת לעשות מה שאני יכולה, אני לא מוכנה לוותר על החופש שלי, על העצמאות שלי, על השפיות שלי שכרגע מוטלת בספק, ועל החיים שלי ולכבול את עצמי לסבל כפול לשארית חיי.

כל המצב הזה ממש מצער אותי כי באמת שלא כך דימיינתי את החיים שלי… לפחות אצלי יש פער עצום בין מה שאני רוצה לבין היכולות והמסוגלות שלי…. וזה בסדר אני מתרגלת….

המכתב שלא נשלח

לחנה אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התק...