עדיין בתקופה קשה

 אז למרות שחלף זמן מהתקופה הקשה שעברנו בעלי ואני ובאמת חל שיפור משמעותי ביחסים בינינו, אצלי דברים לא כל כך הסתדרו והתחלתי להפנות את הכעס שלי כלפי עצמי. 

במשך 4 שנים ועד היום בעצם אני חווה מעין התקפי זעם קטנים על כל מה שקשור לכיוון המקצועי שלי, התקפים שיש להם מבנה של לופ שחוזר על עצמו כל פעם מחדש, בעלי אופי של הרס וביקורת עצמית. בהתחלה הייתי בוכה בסתר או כשהייתי לבד בבית אך בהמשך הכל התפרץ מתוכי ולא הצלחתי לשלוט בזה, כל מי שהיה בסביבתי נאלץ לשמוע אותי. הייתי אומרת   בקול רם לאמא שלי ובעלי שאני רוצה למות... שאני אפס שלא שווה כלום... בגלל שאני לא מצליחה למצוא עבודה.

אתמול בדיוק לאחר התקף זעם נוסף, הצלחתי לעצור לרגע ולנסות להבין מה בדיוק קורה לי: ההתקף הזה מתחיל בכך שאני רוצה למצוא עבודה ואני רוצה את זה עכשיו, דבר שמוביל אותי לשלוח קורות חיים לכל מיני משרןת שאין לי מושג האם הן בכלל רלוונטיות. ממשיך בכך  שאני מתחילה לפקפק בעצמי וביכולות שלי כולל חזרה אחורה לתחומים שאני לא מעוניינת לעסוק בהם וזה גורם לי להרגשה רעה ומסתיים בביקורת ושיפוטיות כלפי עצמי

הייתי כל כך לחוצה למצוא עבודה שמתאימה למה שעשיתי עד היום, מבלי להתחשב בתקופת הקורונה ובכל המצב מסביב, זה גבה ממני מחיר נפשי כבד. למרות שהרגשתי שאני פוגעת בעצמי, לא יכולתי להפסיק את הביקורת העצמית.

בעקבות כך, אני באמת מנסה לשנות את ההתנהגות שלי אך לאחר 4 שנים במצב הזה אני לא בטוחה אצליח לבד ודיי חוששת שהלופ הזה יחזור על עצמו שוב כך שכנראה לא אוכל להתחמק מטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי שכבר התחלתי. מצד אחד אני קצת פסימית אבל בפנים אני  עדיין רוצה  להאמין שהוא יעזור לי לשנות דברים בחיי.