עוד קצת בדידות.. ודי

כבר הרבה זמן שאני מרגישה לבד, בלי אף אדם שאפשר לדבר איתו. לאחרונה אני חווה את זה ברמה הפיזית וממש קשה לי להתמודד עם הכאב.

אף חברה לא יוצרת קשר או מתעניינת ואני מרגישה שאני צריכה  להתאמץ לחדש קשרים ולשמר אותם. לפעמים פשוט נמאס לי להיות בצד הזה, היוזם... אולי אני צריכה להבין שזה רק הצורך שלי ומאחר שכל החברות שלי עם 3 ילדים ולי יש רק ילדה אחת אז הצרכים שלנו לא ממש מתאימים. פעם זה היה נוח לחזור לישן ולמוכר, היום ככל שהזמן עובר אני כבר לא בטוחה האם זה מתאים להתחבר לשם או לא.
פעם ראשונה בחיים שעלתה בי מחשבה על כך שאולי הייתי צריכה להתחתן עם אשה ולא עם גבר, ככה לפחות הצרכים הרגשיים שלי היו נענים. 

האמת היא שאף פעם לא הייתי יותר מידי תקשורתית או חברותית, תמיד היו לי 2-3 חברות טובות שאפשר לנהל איתן שיחות עומק וזה הספיק לי. היום גם את זה אין וזה מאוד חסר. אני מרגישה שאני זקוקה לקשר וחיבור אנושי עם אנשים מחוץ למעגל המשפחתי שלי. השהיה הממושכת עם המשפחה שלי ממאיסה אותה עלי וגורמת לי לרצות להתרחק יותר ויותר. 

הכתיבה החופשית האישית הזאת היא הדבר היחיד שאני מצליחה להעמיק בו, היא גורמת לי להיות ממוקדת, מייצרת עבורי משמעות ובעיקר מעשירה את יכולת הכתיבה והביטוי העצמי... וזה נחמד שיש מקום כזה שאפשר מידי פעם לשתף במה שקורה לי...

השנים שעברתי - במבט לאחור

בעקבות כל מה שעברתי כשברקע יש ילדה עם עיכוב התפתחותי, לחץ שמופעל מצידה של אמא שלי ובעלי והתעלמות מוחלטת מהצרכים שלי כאמא, כבת, כאדם, כאישה נשואה, אני מרגישה מנותקת מהחיים...

במשך תקופה ארוכה נדרשתי ע"י בעלי לתת הסברים על ההתנהלות שלי, על ההחלטות שלי ועל כל צעד שאני עושה. כל דבר שעשיתי או אמרתי עבר ביקורת שלו והיה מלווה בטענות ובויכוחים אינסופיים שמטרתם הייתה להוכיח שמה שאני אומרת לא נכון. במשך תקופה ארוכה נאלצתי להכפיף את עצמי לרצונות שלו עד אובדן יכולת שיפוט הגיונית, והכל במטרה שיתרצה, שיצליח להבין אותי והיחסים שלנו יחזרו להיות רגועים.
גם כשביקשתי ממנו שיעזוב אותי במנוחה וייתן לי רגע של שקט וזמן להרגע, במקרה הטוב הוא הקציב לי זמנים, אבל לרוב לא התייחס ורק המשיך ללחוץ וללחוץ, לרדוף אחרי בכל הבית מבלי להבין שזה חונק אותי ושאני לא מסוגלת להתמודד עם זה.

בשלב מסוים הלחץ שלו היה בלתי נסבל ולא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. הוא לא הצליח להבין כלום ממה שניסיתי להסביר לו והמשיך ללחוץ עלי בלי הפסקה. ממש הרגשתי שהוא חונק אותי וגם כשאמרתי לו שההתנהגות שלו חונקת, זה לא עזר. לצערי, לא הייתה שום דרך אחרת (פרט לשיחה - שאותה הוא לא הצליח להבין) שתאפשר לי להשיב לעצמי את המרחב הפרטי שלי. מעבר לכך - הוא סיכסך ביני לבין אמא שלי, כשמצד אחד טען שאמא שלו תמיד מצדיקה אותו בהכל ואמא שלי לא מצדיקה אותי בכלום ומצד שני ידע להתקשר לאמא שלי לקבל עזרה בהתמודדות איתי אחרי שהתגרה בי.

הוא זילזל ביכולת שלי למצוא עבודה ואיים עלי שיסגור לי את חשבון הבנק, למרות שהתאמצתי לחפש עבודה והגעתי למצב שלא מעניין אותי האם יש קורונה או אין, העיקר שאצליח להעלות את עצמי מהמקום הנמוך שאני נמצאת בו, לנתק את עצמי מהשהיה המוחלטת איתו ולהחזיר לעצמי קצת שליטה על עצמי ועל חיי

הרגשתי לאורך זמן שהוא מתגרה בי באמצעות השפלה, רמיסת כבודי, זלזול ביכולות שלי וביקורת אינסופית כלפי וכלפי המשפחה שלי, במיוחד שאני נמצאת במקום הרבה יותר חלש ונמוך משלו. ניסיתי להתאפק אבל לרוב לא הצלחתי... ואז הכל חזר על עצמו שוב ושוב.

נכון להיום, התחלתי טיפול תרופתי כדי שאמא שלי תפסיק לדאוג לי... לצערי אני לבד עם בעל שלא איכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו ומהאגו שלו ומצד שני עם אמא שלא יכולה לעזור לי להתמודד....