עוד קצת בדידות.. ודי

כבר הרבה זמן שאני מרגישה לבד, בלי אף אדם שאפשר לדבר איתו. לאחרונה אני חווה את זה ברמה הפיזית וממש קשה לי להתמודד עם הכאב.

אף חברה לא יוצרת קשר או מתעניינת ואני מרגישה שאני צריכה  להתאמץ לחדש קשרים ולשמר אותם. לפעמים פשוט נמאס לי להיות בצד הזה, היוזם... אולי אני צריכה להבין שזה רק הצורך שלי ומאחר שכל החברות שלי עם 3 ילדים ולי יש רק ילדה אחת אז הצרכים שלנו לא ממש מתאימים. פעם זה היה נוח לחזור לישן ולמוכר, היום ככל שהזמן עובר אני כבר לא בטוחה האם זה מתאים להתחבר לשם או לא.
פעם ראשונה בחיים שעלתה בי מחשבה על כך שאולי הייתי צריכה להתחתן עם אשה ולא עם גבר, ככה לפחות הצרכים הרגשיים שלי היו נענים. 

האמת היא שאף פעם לא הייתי יותר מידי תקשורתית או חברותית, תמיד היו לי 2-3 חברות טובות שאפשר לנהל איתן שיחות עומק וזה הספיק לי. היום גם את זה אין וזה מאוד חסר. אני מרגישה שאני זקוקה לקשר וחיבור אנושי עם אנשים מחוץ למעגל המשפחתי שלי. השהיה הממושכת עם המשפחה שלי ממאיסה אותה עלי וגורמת לי לרצות להתרחק יותר ויותר. 

הכתיבה החופשית האישית הזאת היא הדבר היחיד שאני מצליחה להעמיק בו, היא גורמת לי להיות ממוקדת, מייצרת עבורי משמעות ובעיקר מעשירה את יכולת הכתיבה והביטוי העצמי... וזה נחמד שיש מקום כזה שאפשר מידי פעם לשתף במה שקורה לי...