צורך שלא נגמר

כבר הרבה שנים שאני מתמודדת עם משהו שאני לא יכולה לדבר עליו  כי הוא מאוד מביך אותי, מסוג הדברים שאני יודעת שהם קיימים אך קשה לי להודות בהם.

אני מתמודדות עם סוג של היקשרות כלפי דמויות שעברו בחיי שמאוד חיבבתי ולא ממש יודעת איך להתגבר על זה. לא מדובר בתקופה קצרה של שבוע או שבועים אלא בתקופה ארוכה שיכולה להמשך שנים שבמהלכה אני מרגישה געגוע עצום ומעין תחושת הזדקקות  שאף פעם לא הרגשתי כלפי אף אדם. במהלך התקופה הזאת אני קצת מרוחקת ומנותקת מכולם, אני מתעוררת בבקרים והולכת לישון כשהמחשבות עליהן מציפות אותי ומידי פעם מתחמקת כשמנסים לשוחח איתי. הידיעה שאין באפשרותי לפגוש אותן או לדבר איתן מכאיבה לי מאוד ואין שום דבר שיכול להקל עלי.

תמיד כשאני חושבת עליהן אני חווה מעיין הצפה רגשית שמאוד קשה לי להתמודד איתה. לפעמים אני בוכה באמצע היום בלי שום סיבה ופעם  אפילו ניסיתי לחפש עליהן מידע ברשת בתקווה שזה יעזור לי להתגבר .

 לוקח לי  זמן רב עד  שהרגשות מתאזנים והטלטלה הרגשית חולפת ואז אני חוזרת לעצמי כאילו לא קרה דבר. אני יודעת שתמיד ארצה להיות בסביבתן כי אני מאוד מחבבת אותן  אך נכון להיום הן אינן ומאוד קשה לי לשאת את הצער והכאב בהיעדרן. לא ממש יודעת איך להתמודד עם כל המצב הזה.