הסוף שלי

סוף - סוף זה משהו שאין לו המשך ולא משנה איך אנסה לסדר את ההמשך, הוא עדיין לא יוכל להתקיים איך שאני רוצה.

היו לי הרבה דרכים לסדר את ההמשך שלי ולא הצלחתי. אף פעם לא חשבתי על הסופים לפחות לא בבגרות. פתאום הנושא הזה צף לי בראש...המחשבה הראשונית שהייתה לי על הנושא הזה שסופים אמורים להיות טובים (לפעמים אני חושבת שזה בגלל מישהי שהכרתי שדיברה על סופים בהקשר לספרים) אבל כנראה בעקבות דברים שעברתי, אני חושבת שברוב המקרים סוף הוא לא סוף טוב, לא משנה איך נספר אותו, גם אם נעבוד בעבודה הכי מושלמת, גם אם נרוויח אלפים, גם אם נהיה האנשים הכי מאושרים בעולם, הסוף שלנו לעולם לא יהיה טוב או שמח... אולי הוא יהיה סוג של פשרה עם העולם והשלמה שזה מה שיש. הסוף הוא לא דבר שנתון להחלטה ולבחירה שלנו. סוף הוא דבר מוחלט שאי אפשר לערער עליו ואי אפשר לשנות אותו... 

אני חושבת שהגעתי לסוף,  לנקודת אל חזור שקצת העציבה אותי כי הרגשתי מאוד לבד וזה השפיע עלי גם בעבודה החדשה שהתחלתי ושבסוף לא הסתדרה לי. ממש ישבתי שם והתאפקתי לא לבכות מרוב בדידות.
למרות שאני מבינה שהסוף הוא דבר עצוב לפעמים לא משנה לי אם במקרה שלי הוא יגיע מוקדם מהצפוי...