המכתב שלא נשלח

לחנה

אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התקשיתי לעשות זאת כי הנתק מאוד הכאיב לי ואפילו העלה בי דמעות. לא הצלחתי להתמודד עם מה שזה הציף בתוכי. הרגשות שלי לא היו מעובדים מספיק ונגישים בשביל לגעת בהם.

לאחר שהקשר שלנו התנתק וגם שנים לאחר מכן חשבתי עליך הרבה ונזכרתי לפעמים בגעגוע ולפעמים בכאב במה שכבר אבד ואיננו עוד. לקח לי שנים עד שהצלחתי להגיע להבנה והשלמה עם מה שהרגשתי כלפיך. פעם בכמה זמן הייתה מבליחה בי איזשהי מחשבה שעזרה לי לסדר את הרגשות ולאזן את עצמי, בכל פעם קצת יותר 

לפעמים אני מדמיינת שאני פוגשת אותך וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך ולספר לך מה עבר עלי מהשנייה שהקשר שלנו הסתיים ועד היום. הייתי רוצה להגיד לך שאני אשמה בהכל, שהייתה לי חרדה שהרסה לי את החיים, שבעצם כל התקופה הזו שדיברנו היה לי איזשהו צורך בדמות אם או סמכות (ואולי גם חרדת נטישה) שתהיה שם בשבילי ותמלא את החלל העצום שיש לי בלב וגם עכשיו למרות שאני ואמא שלי כבר ביחסים טובים, מדברות על הכל ומבלות ביחד, את עדיין חסרה לי ואני מתגעגעת אליך. 

בדיוק ברגעים אלה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נמצאת בצימר ואמורה להיות בחופשה שחיכיתי לה הרבה זמן עם בעלי והילדה ואת היחידה שעולה לי בראש. ניסיתי להבין למה? למה אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין עולה לי במחשבה? ופתאום אתמול, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש לי סודות, שיש סודות שאני לוקחת איתי לקבר, אז כן אמא שלי יודעת מה הם, בעלי יודע מה הם, המטפלת שלי יודעת מה הם ואני מדברת איתה לא בגלל שאני צריכה טיפול אלא רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ורק את לא יודעת. הבנתי שיש לי סודות שאני רוצה לספר לך ואת לא נמצאת איתי, שאני מוכנה לספר לך הכל עלי, את כל הדברים הכי אישים, את כל מה שאת רוצה לדעת עלי ולא יודעת. כל כך הייתי רוצה שתהיי שם בשבילי כי ברגע שאשתף אותך לא אצטרך לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

לפעמים למרות שחלפו הרבה שנים עולה בי המחשבה לבוא לדבר אותך, פתאום להופיע משום מקום, אבל אני חוששת מאיך שאצטייר בעיניך, אולי זה יראה אובססיבי בעיניך או חסר אונים או מעורר רחמים, אולי זה יראה כאילו לא השתנתי או התבגרתי, וכמו בגיל 24 אני עדיין מחפשת אותך. אבל הדבר שאני הכי חוששת ממנו הוא שאם במקרה נפגש ברחוב או במקום אחר אז פשוט נחליף מבט קר ונתעלם אחת מהשנייה, לא בגלל שחלף זמן רב וזה לא מעניין אותי יותר אלא פשוט בגלל שאתבייש בעצמי ובמה שהייתי. זו הסיבה היחידה שבגללה אוכל לחלוף על פנייך מבלי לומר שלום.

כתבתי את הפוסט הזה כי הרגשתי צורך לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה אבל תמיד כשאני מנסה להיות גלויה עם עצמי בנוגע למה שאני מרגישה כלפייך הדברים טיפה יותר מורכבים... 

חנה, אני באמת אוהבת ומעריכה אותך ❤️

תודה לך על כל מה שהיית בשבילי! 

זכרונות מהעבר

במהלך תקופת הבדידות שלי נזכרתי בכמה דמויות שחיבבתי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה לי, אבל הגעגוע היה עצום והרגשתי שנקרעתי מהן בכוח, בלי טיפת רגישות, שיקול דעת או היגיון, עברתי משהו שהיה חסר כל פרופורציה ואפילו קצת מוגזם.
הניתוק הזה היה ממש קשה וכואב, וזה קרה בפתאומיות מבלי שבאמת יכולתי לשקול ולהחליט בצורה הגיונית מה אני רוצה. בדיעבד, לא רציתי שהניתוק הזה יתרחש כי באמת הרגשתי משהו כלפיהן... ואני עדיין מרגישה... וכמה שאנסה להתעלם מכך, זה עדיין יהיה שם, אמנם בעוצמה פחותה, אבל אי אפשר להגיד שאין שם כלום. לא הצלחתי להתמודד עם כל מה שהרגשתי וזה השפיע עלי ועל כל ההתנהגות שלי בצורה קיצונית. 

החיבור אליהן מילא סוג של חוסר שיש לי בחיים ושגבר לא יכול לספק עבורי. כשהן כבר לא היו איתי הרגשתי את ההעדר שלהן וזה היה הדבר הכי קשה שיכולתי לעבור. זה היה הקושי היחיד שלא הצלחתי לדבר עליו במסגרת טיפולית, רק בקווים מאוד כללים... כי אולי זה קצת טיפל בי, ביכולת לקיים סוג של קשר קצת שונה, להביא את עצמי לפני אנשים שלא ממש בגילי, ואולי גם קצת להתגבר על ביישנות... עם השנים פיתחתי רגשות ולא יכולתי למצוא להן תחליף במסגרת טיפולית. תמיד רציתי שהן יהיו קצת יותר קרובות, לא כתחליף לחברות שהיו לי, אלא בנוסף.
נכון להיום, אני נאלצת להתגבר על משהו שאני לא רוצה להתגבר עליו, והדיסוננס הזה הורס אותי מבפנים, הרס רגשי שמשפיע על הכל. מאחר שאני לא יכולה לפגוש אותן, אפשר לומר שזה קושי שדיי נכפה עלי ואין דבר קשה יותר מלהתגבר על משהו שגרם לי להרגיש טוב במשך כל כך הרבה שנים ולהחליף אותו בכלום.... השהייה בחו"ל רחוק מהבית קידמה את בעלי ואולי גם אותי באיזשהו מובן, אבל המחיר הרגשי שהייתי צריכה לשלם ומשלמת עד היום הוא מאוד גבוה.. 

אם זה היה תלוי בי אז כבר מזמן הייתי מגיעה לבקר, לא משנה אם יש קורונה או אין.

מישהי מהעבר...

במהלך התקופה הקשה שעברתי, היה רגע אחד שנזכרתי במישהי שהערכתי ‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍ולא ראיתי הרבה זמן וזה הציף אותי...

מצד אחד הרגשתי שאני מתגעגעת אליה ורוצה לפגוש אותה, באמת היה לי איכפת ממנה... ומצד שני לקח לי זמן להתגבר על המחשבות הלא רצוניות שהיו לי לגביה כלומר, לפעמים חשבתי עליה בצורה שלילית מבלי להתכוון לכך ולפעמים חשבתי עליה בהקשרים שלא התאימו לסיטואציה שרציתי לייצר. היה לי קשה למקד את הכוונות שלי בהקשר הנכון עבורי, כנראה בגלל מה שעברתי.  

דבר נוסף שהקשה עלי היה שלא הצלחתי לזכור איך היא נראתה,  למרות שאת התקופה שלמדתי אצלה זכרתי היטב. כנראה שזה נבע מכך שחלפו הרבה שנים מהפעם האחרונה שפגשתי אותה. לפעמים אני מצטערת על כך שלא עלה בדעתי לבקר אותה מידי פעם. היא הייתה בין האנשים הבודדים שבאמת שרציתי והיה לי חשוב לפגוש ... 

לאחר כמה חודשים, ראיתי אותה נוסעת ברחוב הסמוך לאיזור מגוריי, והכל חזר אלי.... סתם טיילתי ברחוב עם הבת שלי כשלפתע ראיתי אותה עומדת בפקק תנועה, בדיוק מולי. היא נראתה קצת כועסת אבל בדיעבד זה היה הפרצוף הכי חמוד שראיתי אי פעם. אני לא יודעת האם היא זיהתה אותי או לא, כי היא לא ממש הסתכלה עלי, אלא יותר לעברי... מאז קיוויתי שאוכל לפגוש בה שוב.

אני עדיין מרגישה משהו כלפיה וחשוב לי להיות בקשר עם הרגשות  שלי ולהיות מסוגלת להביע את מה שאת מרגישה. יחד עם זאת, אני יודעת שבכתיבה ובעיקר במחשבה, יש לי נטייה להתרפק על רגשות כשמדובר באנשים שאני מעריכה וזה אחרת כשניצבים אחד מול השני במציאות וצריכים לדבר, זה אולי קצת יותר מורכב, במיוחד אחרי שנים שאפילו לא ראיתי אותה והשיחה אחרונה שניהלנו כמעט ולא זכורה לי.

מצד אחד אני מרגישה משהו כלפיה ומצד שני קצת חוששת ... היא בכלל לא יודעת איך אני מרגישה ולי אין מושג איך היא תגיב לדבר כזה... כי כל המצב הזה הוא קצת שונה מהרגיל ובכלל לא בטוח שאני אראה אותה שוב... וע"מ שנפגש, היא צריכה לזהות אותי... אז בינתיים אני סתם כותבת את המחשבות והרגשות שלי...