זכרונות מהעבר

במהלך תקופת הבדידות שלי נזכרתי בכמה דמויות שחיבבתי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה לי, אבל הגעגוע היה עצום והרגשתי שנקרעתי מהן בכוח, בלי טיפת רגישות, שיקול דעת או היגיון, עברתי משהו שהיה חסר כל פרופורציה ואפילו קצת מוגזם.
הניתוק הזה היה ממש קשה וכואב, וזה קרה בפתאומיות מבלי שבאמת יכולתי לשקול ולהחליט בצורה הגיונית מה אני רוצה. בדיעבד, לא רציתי שהניתוק הזה יתרחש כי באמת הרגשתי משהו כלפיהן... ואני עדיין מרגישה... וכמה שאנסה להתעלם מכך, זה עדיין יהיה שם, אמנם בעוצמה פחותה, אבל אי אפשר להגיד שאין שם כלום. לא הצלחתי להתמודד עם כל מה שהרגשתי וזה השפיע עלי ועל כל ההתנהגות שלי בצורה קיצונית. 

החיבור אליהן מילא סוג של חוסר שיש לי בחיים ושגבר לא יכול לספק עבורי. כשהן כבר לא היו איתי הרגשתי את ההעדר שלהן וזה היה הדבר הכי קשה שיכולתי לעבור. זה היה הקושי היחיד שלא הצלחתי לדבר עליו במסגרת טיפולית, רק בקווים מאוד כללים... כי אולי זה קצת טיפל בי, ביכולת לקיים סוג של קשר קצת שונה, להביא את עצמי לפני אנשים שלא ממש בגילי, ואולי גם קצת להתגבר על ביישנות... עם השנים פיתחתי רגשות ולא יכולתי למצוא להן תחליף במסגרת טיפולית. תמיד רציתי שהן יהיו קצת יותר קרובות, לא כתחליף לחברות שהיו לי, אלא בנוסף.
נכון להיום, אני נאלצת להתגבר על משהו שאני לא רוצה להתגבר עליו, והדיסוננס הזה הורס אותי מבפנים, הרס רגשי שמשפיע על הכל. מאחר שאני לא יכולה לפגוש אותן, אפשר לומר שזה קושי שדיי נכפה עלי ואין דבר קשה יותר מלהתגבר על משהו שגרם לי להרגיש טוב במשך כל כך הרבה שנים ולהחליף אותו בכלום.... השהייה בחו"ל רחוק מהבית קידמה את בעלי ואולי גם אותי באיזשהו מובן, אבל המחיר הרגשי שהייתי צריכה לשלם ומשלמת עד היום הוא מאוד גבוה.. 

אם זה היה תלוי בי אז כבר מזמן הייתי מגיעה לבקר, לא משנה אם יש קורונה או אין.