הבלוג שלי בפייסבוק

‏הצגת רשומות עם תוויות חברות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חברות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 בנובמבר 2021

בדידות...

 הבדידות היא דבר הכי נורא שיכל לקרות לי. אף פעם לא חשבתי שארגיש כל כך לבד כמו שאני מרגישה כיום.  יש לי רק חברה אחת שאני לא כל כך מעניינת אותה כך שאפשר לומר שאין לי חברות בכלל. אני רק בת 40 ויש לפני עוד שנים רבות של בדידות שאין לי מושג איך ממלאים אותן בתוכן ובמשמעות. אני לא יודעת איך מוצאים חברים חדשים, איך מתגברים על הבדידות.... 

אני מתגעגעת לתקופה שהייתי סטודנטית, זו הייתה תקופה מלאה בקשרים מכל הסוגים עם מנעד רחב של גילאים ותמיד היה עם מי לדבר, האינטראקציות והקשרים היו חלק בלתי נפרד מההתנהלות היומיומית, לא היה צריך לתכנן את זה, זה פשוט קרה כחלק מהזרימה של החיי  

כששוחחתי עם אמא שלי על הנושא הזה היא בדיוק החליטה לנתק את הקשר עם אחת מחברותיה הטובות ואמרה לי שהיא לא זקוקה לחברות ולא מפריע לה שהקשרים שלה הולכים ומתמעטים, שזה בכלל לא חסר לה. הייתי רוצה כל כך להרגיש כמוה, ולא להיות זקוקה לקשר עם אנשים,  שהחיים  ומצב הרוח שלי לא יהיו משופעים כל כך ממי שהצלחתי לפתח איתו שיחה במהלך היום.

אפילו בעבודה אני מרגישה בודדה, אין לי חברה לעבודה שאפשר לשוחח איתה או לצאת יחד להפסקה, העניין החברתי שם כל כך מתסכל, עד שלפעמים אני שוקלת לעזוב רק בגלל המצב הזה. כל כך קשה, להעביר יום ועוד יום מבלי שתהיה אינטראקציה משמעותית. זה מייתר את החיים כל כך

התקשורת היחידה שיש לי היא בבית עם בעלי ועם הילדה שהכל סובב סביב ההתנהלות היומיומית השיגרתית  אני זקוקה כל כך לקשר חברי, לסוג של קירבה ותקשורת בשביל להרגיש אנושית.  אני כל כך רוצה לשבת עם חברה לכוס קפה ופשוט לדבר, שיחה אמיתית על החיים.

החלומות שלי מלאים במפגשים עם החברות מהעבר, עם חברות ששנים לא דיברתי  רק שם אני מצליחה לממש את הקשר הבינאישי החברי הזה ולא מתחשק לי להתעורר....


יום שני, 17 במאי 2021

חברות וקשרים

 לאחרונה אני נזכרת בחברות ומכרות מהעבר שהקשר איתן נותק בעקבות מריבה או סתם בגלל שהוא לא צלח את מבחן הזמן ועולה בי תחושה של פספוס, שהחמצתי הזדמנות לקשר עם חברה טובה.

ככל שהזמן חולף אני מבינה עד כמה זה קשה לייצר ולבנות קשרים. לפעמים אני חושבת שהעקרונות שנלחמתי עליהם בעבר לא שווים את הניתוק של היום ואת תחושת הבדידות שאני חווה מידי פעם. לפעמים אני תוהה אם הייתי צריכה להתפשר יותר על דברים שחשובים לי או להעלים עין מדברים שלא מוצאים חן בעיני, אולי הייתי צריכה לדעת לשים דברים בצד ולוותר יותר. כנראה שאלו תובנות שרוכשים עם השנים אחרי שמתנסים בחיים ומגיעים למסקנה שאנחנו קצת לבד, ואז מוכנים להוריד מהאגו וליזום. 

כבר הרבה שנים שאני מנסה קצת להוריד מהאגו שלי ופעמיים בשנה בראש השנה ובפסח אני שולחת ברכות לכל החברות שלי, שאין לי קשר מבוסס איתן קרוב ל- 10 שנים, רק כי חשוב לי לשמור על קשר ולא לנתק לגמרי. מהצד שלהן מתקבלת תגובה מנומסת אך אין יוזמה מצידן כך שלפעמים אני לא יודעת האם הניסיון שלי ליצור קשר משנה משהו אצלן והאם הן בכלל חושבות עלי או נזכרות בי  כמו שאני זוכרת ונזכרת בהן.

לפעמים קשה לי לקבל את זה שהזמן מייצר מרחק, ושאת מה שהיה בעבר לא ניתן להשיב. אני יודעת שבעבר הייתי יותר חברתית ותקשורתית בעיקר כי היו סביבי אנשים שהכרתי ואהבתי שגרמו לזה לקרות אך כיום המצב שונה. גם כשאני פוגשת את אותם האנשים שאהבתי, את המכרה הזאת שדיי חיבבתי, בתוכי אני מתרגשת בדיוק כמו בעבר אך כבר לא מצליחה למצוא נושאים לשיחה, מרגישה את המרחק שנפער ביני לבינה ולכמה שניות משתרר שקט, לא מוצאים מה לומר ואז הפגישה מסתיימת מבלי שהחלפנו אפילו מילה אחת.

קשה לי להשלים עם העובדה שהזמנים משתנים וגם אנחנו, שמה שהיה בעבר כבר לא רלוונטי להיום. לפעמים אני מרגישה כמו פעם אבל המציאות מוכיחה אחרת. אני נאחזת בשאריות מהעבר ומנסה לשמר אותו ושוב יוצרת קשר עם חברות של פעם, ושוב לא מתעלמת מאותה מכרה גם כשאין לנו על מה לדבר, העיקר שלא יתנתק לגמרי... גם שהכל חד צדדי אני עדיין מנסה, כי אולי יש סיכוי שבכל זאת אצליח להחזיר אלי אנשים שהתרחקו  ולייצר קשרים משמעותים בחיי, כמו שהיו לי פעם.  


המכתב שלא נשלח

לחנה אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התק...