בגדים ואני

אחד מהדברים שאני לא אוהבת לעשות בשגרת החיים שלי הוא לקנות בגדים. מאז שהייתי נערה לא אהבתי להכנס לחנויות בגדים ולחפש מה ללבוש, תמיד מצאתי את עצמי נגררת אחרי אמא שלי . לאמא היה טעם טוב בבגדים והיא ידעה איפה לחפש וגם למצוא כך שהיא הייתה זאת שקנתה ובחרה עבורי את הבגדים, הטעם שלה היה מושלם בעיני ומאוד סמכתי עליה

כשהייתי מסתובבת בקניון לא אהבתי למדוד בגדים, להתפשט, להתלבש ושוב להתפשט, העדפתי להסתובב עם בגדים ישנים מאשר לקנות לעצמי בגד חדש,  לפעמים גם לקחתי מאמא שלי בגדים שהיא כבר לא לובשת. לקח לי זמן רב עד שהצלחתי לפתח את סגנון הלבוש שלי ועד היום, לפעמים, אני לא ממש יודעת מה מתאים לי

כשאני מחפשת חולצה או מכנסים אני יכולה להסתובב שעות בקניון ולא לקנות דבר או שאני מודדת בגדים בלי סוף ולא מוצאת כלום. רק לעיתים רחוקות באמת מתמזל מזלי ואני מצליחה לצאת מהחנות עם פריט לבוש אחד שרכשתי . בסה"כ סגנון הלבוש שלי הוא דיי פשוט ומסתכם בגינס וחולצה אך למרות זאת עדיין קשה לי למצוא בגדים שמתאימים לי

כל מה שקשור לסידור ארון הבגדים הוא גם דיי בעייתי אצלי. אמנם אני משתדלת לשמור על סדר אבל לא מצליחה להתמיד בזה לאורך זמן. הארון שלי מלא בבגדים שצברתי עם השנים שחלקם כבר ישנים ומחלקם קצת קשה לי להפרד. בדר"כ אני לא מוסרת שום בגד עד אקנה חדש, חוששת להשאר בלי בגדים בכלל. 

למרות שאני רק בת 39 אני מרגישה שהגוף שלי מתחיל להשתנות וזה הופך את תהליך חיפוש הבגדים למורכב יותר כי הרבה בגדים כבר לא נראים עלי טוב ואם פעם הייתי לובשת בגדים צמודים היום אני מחפשת בגדים רחבים יותר ונוחים שמסתירים יותר מאשר חושפים. 

לא אוהבת את החיפוש הבלתי פוסק אחר בגדים, אולי יום אחד אכנע ואלך לסטייליסטית שקצת תעזור לי בנושא הזה

גוף ורגש

מישהו מצית לידך סיגריה במקום עבודה אחד ולאחר מספר ימים, את מרגישה את פעולת ההצתה על הגוף שלך. את יושבת במקום עבודה אחר ויש שם עכביש שרץ על הקיר, אחרי תקופה מסויימת, את מרגישה אותו קופץ לך לתוך הבגדים ... ואת יודעת שזה לא אמיתי אבל מרגישה את זה בגוף ומתחילה להתנער...
לא יודעת מה הסיבה שדווקא אני הייתי צריכה להתמודד עם זה,  אבל שני המקומות ששם זה קרה שרופים מבחינתי...

אנשים מדברים בתוך הראש שלך... 
מישהו שואל: "למה לא הקשבת לבעלך?" 
מישהי שואלת:"את משקרת לי?"
"אז היא לא ממש שווה משהו", אומר אדם אחר (בהקשר של עבודה).
ועוד מישהי צועקת משהו בסגנון אל תפני אלי יותר.
קולות מהעבר ואולי גם מהעתיד, חלק מהאמירות אני יכולה לשייך לאנשים ספציפיים... מקווה שההדים האלה הסתיימו לתמיד. הצלחתי לזהות מתי אני מאלצת את עצמי לחשוב על דברים ומתי הדברים מנסים להשתלט עלי. הדבר היחיד שהשתלט עלי ואולי קצת אהבתי היה המוסיקה. כיום אני יכולה להיות עם עצמי מבלי שיש מישהו מוגדר שמעסיק את המחשבה שלי ללא הפסקה. 

נמאס לי להתגלגל עם הרגשות והמחשבות שלי לכל עבר, כשהבחירה לא ממש ברורה ומבלי שיהיה אף אחד שיעזור לי לאסוף את השברים, לצערי משפחה קרובה שעוברת את זה איתי לא תמיד יכולה לתמוך או לעזור באותו הרגע וכל עזרה באותו הרגע יכולה רק להזיק לי ולמי שמנסה לעזור. בהתחלה יש תחושה של אדם שרוצה להרוס הכל, בהמשך רוצה לשתף ובסיום סתם אדם שקשה לו להתאפק ולשמור את כל מה שהוא חושב לעצמו והכל פשוט יוצא, קצת מבחירה וקצת לא. 
תמיד יש לי הרגשה שדברים חוזרים על עצמם כל הזמן ועם השנים, התגובה לשיחזור הופכת להיות קיצונית יותר עם תחושה שאת כופה את עצמך על אנשים שאת לא בטוחה שאת מכירה... אבל למרות זאת מנסה להתחבר למקום שאוכל להיות שלמה איתו.