הבלוג שלי בפייסבוק

‏הצגת רשומות עם תוויות כפייה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כפייה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 17 באוגוסט 2020

"קצר" בזוגיות

בהמשך ליחסים הרעועים ביני לבין בעלי, ההתנהגות שלו כבר חצתה גבולות והגיעה למצב של רודנות ושליטה עלי, ברמה כזאת שהוא מחליט איך דברים יתנהלו עם הילדה ומרוב שהוא מרוכז בעצמו וברצונות שלו, הוא כופה אותם עלי כבר קרוב ל-4 שנים אפילו בלי לשים לב שהוא עושה את זה והתגובה שלו לכך: "זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות", מבלי לשנות כלום בעצמו. בעיני זה ממש חוסר מודעות עצמית.

בעלי התחיל לסכסך ביני לבין אמא שלי, המשיך במריבה ביני לבינו והביא אותי למצב שפשוט לא נעים לי להיות איתו וכמובן שגם להגיע למשפחה שלו. כשאנחנו רבים כמעט כל שבוע, זה משהו שאני לא מרגישה בנוח לעשות.

התחלתי טיפול תרופתי ולא שיתפתי את אותו בזה כי כל דבר שלא מוצא חן בעיניו בהתנהגות שלי, התגובה שלו היא: "את צריכה טיפול!!! את צריכה כדורים!!!" מבלי לבחון את ההתנהגות שלו ולבדוק האם יש משהו שגם הוא עושה לא בסדר. מבחינתו טיפול/ כדורים זה תרופת פלא שאמורה לרפא אותי בשביל להסכים לרצונות שלו ואם אני מוחה על כך אז אני לא בסדר.

4 שנים שאני מנסה לקבל החלטה אחת על הילדה  ובעלי לא מאפשר לי, הוא גם לא מצליח להבין שהוא מקבל החלטות לבד ולא משתף אותי בכלום. לפעמים אני מרגישה שהבעל שלי כל כך חסר אינטלגנציה והבנה בסיסית ושאין שום דרך שיכולה לעזור לי להתמודד מולו.

אני לא מצליחה להסתדר עם אטימות כזאת ולא מרגישה שיש לי תמיכה והבנה לא מהמשפחה שלי ובטח ובטח שלא מהצד של בעלי אז אני פשוט לבד עם עצמי וצריכה למצוא איזון בין בעלי למשפחה שלי,  ביני לבין בעלי, בין בעלי לבין הילדה ולבסוף ביני לבין המשפחה של בעלי וצריכה  לסיים את התהליך הזה במצב נורמלי, שכולם מרוצים (דבר שבוודאות לא יקרה) כשאין אף אחד שיודע או איכפת לו מה אני עוברת... זה לא אנושי, זה לא הגיוני, זה פשוט מתכון לאיבוד שפיות, אפילו אני לא יודעת איך אני עדיין שורדת במצב כזה..

יום רביעי, 12 באוגוסט 2020

גוף ורגש

מישהו מצית לידך סיגריה במקום עבודה אחד ולאחר מספר ימים, את מרגישה את פעולת ההצתה על הגוף שלך. את יושבת במקום עבודה אחר ויש שם עכביש שרץ על הקיר, אחרי תקופה מסויימת, את מרגישה אותו קופץ לך לתוך הבגדים ... ואת יודעת שזה לא אמיתי אבל מרגישה את זה בגוף ומתחילה להתנער...
לא יודעת מה הסיבה שדווקא אני הייתי צריכה להתמודד עם זה,  אבל שני המקומות ששם זה קרה שרופים מבחינתי...

אנשים מדברים בתוך הראש שלך... 
מישהו שואל: "למה לא הקשבת לבעלך?" 
מישהי שואלת:"את משקרת לי?"
"אז היא לא ממש שווה משהו", אומר אדם אחר (בהקשר של עבודה).
ועוד מישהי צועקת משהו בסגנון אל תפני אלי יותר.
קולות מהעבר ואולי גם מהעתיד, חלק מהאמירות אני יכולה לשייך לאנשים ספציפיים... מקווה שההדים האלה הסתיימו לתמיד. הצלחתי לזהות מתי אני מאלצת את עצמי לחשוב על דברים ומתי הדברים מנסים להשתלט עלי. הדבר היחיד שהשתלט עלי ואולי קצת אהבתי היה המוסיקה. כיום אני יכולה להיות עם עצמי מבלי שיש מישהו מוגדר שמעסיק את המחשבה שלי ללא הפסקה. 

נמאס לי להתגלגל עם הרגשות והמחשבות שלי לכל עבר, כשהבחירה לא ממש ברורה ומבלי שיהיה אף אחד שיעזור לי לאסוף את השברים, לצערי משפחה קרובה שעוברת את זה איתי לא תמיד יכולה לתמוך או לעזור באותו הרגע וכל עזרה באותו הרגע יכולה רק להזיק לי ולמי שמנסה לעזור. בהתחלה יש תחושה של אדם שרוצה להרוס הכל, בהמשך רוצה לשתף ובסיום סתם אדם שקשה לו להתאפק ולשמור את כל מה שהוא חושב לעצמו והכל פשוט יוצא, קצת מבחירה וקצת לא. 
תמיד יש לי הרגשה שדברים חוזרים על עצמם כל הזמן ועם השנים, התגובה לשיחזור הופכת להיות קיצונית יותר עם תחושה שאת כופה את עצמך על אנשים שאת לא בטוחה שאת מכירה... אבל למרות זאת מנסה להתחבר למקום שאוכל להיות שלמה איתו. 

המכתב שלא נשלח

לחנה אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התק...