ילד נוסף

 לפני כמה חודשים כתבתי רשומה על כך שאני לא מעוניינת להביא ילד נוסף והייתי דיי סגורה על זה. לאחרונה אני מתחילה להתערער וקשה לי לשמר את הדיעה המוצקה שהייתה לי עד כה.

אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה שגרמה לי לשנות את דעתי אך אני חושבת שזה בעיקר בגלל שיש לי נטיה לרצות ולעשות מה מצפים ממני. זה דפוס שאני מתמודדת איתו לאורך שנים ומתקיים אצלי באופן לא מודע, כך שאני אפילו לא מצליחה לזהות אותו מרוב שהוא טבוע בי. 

הריצוי הזה נבע בעקבות שיחה שבעלי ואני ניהלנו לפני שבועים שישר גרמה לי לאמץ את דעתו. באותה שיחה הוא התחיל למנות בפני את כל הסיבות שבגללן כדאי להביא ילד נוסף כמו למשל שהבת שלנו תלמד לחלוק במשחקים, בבגדים ואפילו בתשומת לב, שהיא לא תשאר לבד בבגרותה, שיהיה מישהו שיטפל בנו כשנתבגר והיא לא תצטרך לעשות הכל בעצמה ושההורים שלי יוכלו לעזור לנו כשנצטרך. הוא סיפר לי כמה הוא משתוקק לעוד ילד וכמעט התחנן. 

אמנם לא הסכמתי עם כל הדברים שהוא אמר אבל הבנתי את הצורך שלו, זה הדבר היחיד שנגע לי ללב. היה לי קשה להיות זו עומדת בדרכו לעוד ילד ואז באופן אוטומטי משהו השתנה אצלי בפנים מבלי תהיה לי סיבה מוצדקת ופשוט קיבלתי על עצמי את הצד שלו. ממש התעמקתי כדי להבין מה גרם לי לשנות את דעתי ולא הצלחתי למצוא לכך אפילו סיבה אחת. פתאום ההתעקשות שלי נראתה לי מיותרת וככל שהזמן חלף פשוט אימצתי את הדיעות שלו עד שהן הפכו להיות חלק ממני והתסריט שיש לי בראש לגבי ילד נוסף השתנה. קשה לי להודות אבל גם חששתי שבעוד כמה שנים הוא יאשים אותי בכך שאין לנו ילדים או שאולי הנישואין שלנו יסתיימו בגלל שזה ירחיק בינינו. 

אני מנסה להתרגל לרעיון הזה שבעוד שנה בערך יהיה לנו ילד נוסף. לפעמים אני מצליחה לקבל את זה ולפעמים עדיין קשה לי. ברגעים האלה שקשה, הכל נראה לי כמו טעות אחת גדולה שאני עומדת להתחרט עליה לשארית חיי אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שכמעט לכל החברות שלי יש לפחות 3 ילדים והן מסתדרות אז אין סיבה שאני לא אסתדר וגם שהבת שלי כבר בת 9 ויחסית גדולה כך שכל שלב המריבות יחסך ממני בגלל הפער הגילאים. מעבר לכך החלטתי שאנסה להקל על עצמי כמה שיותר ובעקבות הלידה הקודמת שהייתה מאוד קשה החלטתי שהפעם אבקש ללדת בניתוח קיסרי ואמנע מעצמי את הסבל שכרוך בלידה רגילה

שבוע הבא אנחנו הולכים לעשות בדיקות גנטיות וכבר התחלתי לקחת חומצה פולית. אני לא מאמינה שאני עושה את זה... שוב... 

שיחות ברמה מתקדמת

 בחודש האחרון העלו אותי ברמת השיחות בעבודה, זה היה צעד שנכפה עלי מבלי שניתנה לי אפשרות לבחור ומבלי שרציתי בכך.

ע"מ לעלות לרמה המתקדמת הייתי צריכה לעבור הדרכה. את ההדרכה הנחתה אחת מראשי הצוות שאני מחבבת כי היא נטולת אגו ומתייחסת לכולם כאל שווים, כך שהרגשתי בנוח לשתף אותה בחוסר הרצון שלי ובחששות לעלות לרמה המתקדמת. בזמן ההדרכה נכנסה לחדר ההדרכות גם המנהלת של המוקד והתחילה לדבר עם המתלמדות. במהלך השיחה היא אמרה ממש בלי שום קשר לכלום שהיא אוהבת אותי וזה גרם לי להרגשה טובה כי זה איפשר לי להביע בהומור ובעקיפין את החשש שלי ואמרתי לה חצי בצחוק וחצי ברצינות שאחרי שאתחיל בשיחות היא כנראה לא תאהב אותי יותר

בשונה מרמה הבסיסית ששם השיחות פשוטות וקלילות ולא נדרש ממני להתעמק או לשאול יותר מידי שאלות, עכשיו השיחות מורכבות יותר, אני נדרשת לתחקר כל לקוח שמתקשר וחייבת להיות מרוכזת ובשליטה. ברמה הבסיסית הייתי רגועה ויכולתי מעט לרחף במחשבות, כעת אני בלחץ מהשיחה הבאה שלא ניתן לצפות אותה וזה מאלץ אותי להשאר דרוכה כל הזמן.

נכון להיום אני מסתדרת עם השיחות, אך חוששת לטעות, כי לאחרונה האחמשיות מאיימות שהן יקנסו את מי שתקליד את ההודעה בצורה לא נכונה אז אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה אבל יודעת שאף אחד אינו חף מטעויות 

הייתי רוצה לסיים את הרשומה בנימה חיובית ואופטימית אבל האיום בקנסות הוא אחד מהדברים שמפריעים לי במקום העבודה שלי ויש גם דברים נוספים כמו חוסר היכולת לצאת לשירותים מבלי לבקש רשות, ההפסקות הקצרות שאי אפשר לחרוג מהן אפילו בדקה, היחס הלא המכבד, השכר הנמוך ובכלל - המונוטוניות, העומס והלחץ שמאפיינים את העבודה במוקד. כל אלה מאפילים על ההצלחות שלי ועל הדברים הטובים והמעטים שמתרחשים במוקד. למרות הכל אני עדיין מחזיקה את עצמי ועובדת במוקד כבר שנתיים... עד שאמצא מקום עבודה שיתאים לי. 

כשניסיתי למצוא תחביב...

 סוף סוף הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שאעשה משהו בשביל עצמי, שאמצא לי תחביב שאני אוהבת ואמלא את היום שלי בדברים שגורמים לי להרגיש טוב. לקח לי לפחות שנה להבין שמשהו בשגרת החיים שלי חייב להשתנות, שהשיגרה כפי שהיא היום משעממת אותי ואני צריכה קצת לגוון, לשנות ולנסות דברים חדשים אז החלטתי שאני רוצה ללמוד ציור. 

כשביררתי על קורסי ציור גיליתי שבאיזור שלי יש בסה"כ שני אמנים שמעבירים סדנאות כך שהבחירה לא הייתה קשה מידי. החלטתי לבחור במורה שהכי קרוב לאיזור המגורים שלי כך שיהיה לי קל יותר להגיע. כשיצרתי קשר עם המורה קבענו שאגיע לשיעור התנסות יחד עם כל התלמידות בסטודיו. יומיים לפני כן שלחתי לה תזכורת ע"מ לוודא שאכן היא זוכרת שקבענו. ככל שהזמן חלף הציפיות שלי גברו וכל כך רציתי להתחיל, הרגשתי שזה יהיה שינוי משמעותי ומהנה עבורי. 

לצערי יום לפני השיעור מתחתי את הרצועה בברך ולמחרת כבר היה לי קשה ללכת, צלעתי כל הדרך לעבודה ובחזרה, אך החלטתי שזה לא ימנע מבעדי להגיע לשיעור. כשחזרתי הביתה מרחתי משחה, חבשתי את הברך בתחבושת אלסטית וכבר הרגשתי טוב יותר. הייתי כל כל להוטה להתחיל ללמוד ולא הייתי מוכנה לפספס את השיעור. כשבעלי ראה שאני מתכוונת ללכת, הוא הציע להסיע אותי וכך לפחות נחסכה ממני ההליכה.

כשהגעתי לסטודיו הוא היה עדיין סגור ונאלצתי לחכות. זכרתי שקבענו ב-18.30, אך גם כשהגיע הזמן אף לא בא. בהתחלה חשבתי שאולי לא הגעתי למקום הנכון והסטודיו שראיתי נועד רק לתצוגה אך זו הייתה בדיוק הכתובת שהמורה רשמה לי. חיכיתי רבע שעה בחושך ולא היה זכר למורה או לתלמידות, התלבטתי האם לשלוח הודעה למורה וכששלחתי לא הייתה תגובה, אז חזרתי הביתה מאוכזבת והפעם ברגל כי בעלי לא יכל לאסוף אותי. 

אחרי שהמורה לא ענתה לי רציתי למחוק את ההודעה ששלחתי לה כאילו בכלל לא הייתי שם אך אחרי שעשיתי מאמץ דיי גדול כדי להגיע חשבתי  שאולי כדאי שהיא בכל זאת תדע שהגעתי והסטודיו היה סגור. באותו ערב הייתי במצב רוח ירוד, לא היה לי חשק לעשות כלום, הייתי מאוד מאוכזבת ועצובה, עד שסןף סוף מצאתי תחביב שמעניין אותי... 

למחרת המורה שלחה לי הודעה והתנצלה. היא ביטלה את השיעור בגלל שחלתה ושכחה להודיע לי. בהתחלה התלבטתי האם לתת הזדמנות נוספת. מצד אחד עשיתי את כל המאמצים כדי להגיע ובסוף השיעור לא התקיים ומצד שני זה היה הקורס היחיד שמצאתי שמספק את כל הציוד הנדרש לשיעורים וזה בדיוק מה שרציתי, אז קבענו רק לעוד שבועים כי השיעור הבא לא יתקיים.

בנתיים ירד לי החשק לגמרי וההתלהבות דעכה. המצב שנוצר גרם לי קצת להרגיש שאני רודפת אחרי המורה ופתאום אני כבר לא כל כך בטוחה שיש לי חשק...

התפקיד שנכפה עלי

 מאז שהתחלפה המנהלת במקום העבודה שלי, האווירה במוקד הפכה להיות נסבלת יותר. בשונה מהמנהלת הקודמת שישבה כל בוקר ליד המחשב והעירה לכל מי שלקח רגע כדי לנשום, המנהלת החדשה פחות מקפידה על ההתנהלות של הנציגים לאורך המשמרת וניתן קצת "לעגל פינות" ולגנוב כמה דקות כדי לנוח בין השיחות.

למרות שהמנהלת החדשה פחות נוקשה, עדיין יש הרבה עבודה וכל הזמן מגיעים למוקד נציגים חדשים. מכל הנציגים הותיקים שעובדים במוקד, המנהלת החליטה שאני זאת שאעביר לנציגים החדשים את ההדרכה המעשית, כלומר אאזין לשיחות שלהם ואכוון אותם. כל פעם שהיא מקבלת נציג חדש לעבודה הוא קודם מגיע אלי להאזנה. המנהלת מבחינתה מאוד מרוצה מהסידור הזה וגם ציינה זאת בפני, מיוחד לאור הפידבקים החיובים שהיא מקבלת עלי מהנציגים החדשים.

לצערי מהר מאוד זה הפך להיות התפקיד שלי והגיע למצב שגם כשלא ממש מתחשק לי להיות בהאזנה, אני נאלצת לבצע אותה ולפעמים גם לראות את שאר הנציגים משתחררים הביתה מוקדם בעוד שאני צריכה להשאר ולמלא את "התפקיד" שלי. לא מבינה למה היא ננעלה דווקא עלי, במיוחד שיש נציגים הרבה יותר ותיקים וטובים ממני במוקד (אני נמצאת ברמה הכי נמוכה מבחינת השיחות ומסרבת לעלות שלב כי קל לי ונוח לי כך).  

כל זה מתווסף לחוסר שביעות הרצון הכללית שלי ממקום העבודה. אני באמת מנסה לראות את הצדדים הטובים שיש בעבודה שלי, לחפש את החיובי ואת הדברים הטובים שבגללם שווה לי להשאר שם, אבל כל פעם נוסף משהו שרק הופך את המצב שלי לגרוע יותר. אני מנסה לשכנע את עצמי שטוב לי, מדחיקה ומתעלמת מכל הדברים שאני לא אוהבת כי בסה"כ אני מסתדרת וחבל לי לעזוב עבודה שהיא יחסית פשוטה (ועמוסה). אני עושה הכל העיקר לא לעזוב ולא לוותר לעצמי וזה ממש לא קל...

ילד אחד או יותר

 לפני 8 שנים, כשהבת שלי נולדה, הבטחתי לעצמי שזו תהיה הפעם  הראשונה והאחרונה שאני נכנסת להריון. כל פעם כשניסו ללחוץ עלי , אמרתי שאני לא מעוניינת להביא עוד ילדים, הייתי מאוד החלטית בנושא הזה ואף אחד לא יכל לשכנע אותי אחרת. במשך הזמן גם הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שנקראת "הורים לילד/ה יחיד/ה" ואטמתי את עצמי לכל ניסיונות השכנוע מצד אמא שלי ובעלי, לא רציתי אפילו לשמוע על אפשרות להביא ילד נוסף. זה היה כל כך ברור שאני לא בעניין ודאגתי שגם בסביבה הקרובה שלי ייידעו מכך.

הסירוב שלי נבע מכך שהלידה שלי הייתה קשה וטראומתית  והגידול עצמו גם היה כרוך בקשיים, בעיקר בגלל שהבת שלנו נולדה עם חולשת שרירים וזה הצריך התנהלות שונה של מעקבים אצל רופאים, טיפולי פיזיותרפיה, מכשור מיוחד, החל  מגיל 3 חודשים, כשהיא לא הצליחה להרים את הראש עד היום שהיא כבר בת 8, אך עדיין לא מצליחה לרוץ או לטפס במדרגות כמו כל ילד אחר.

עד היום אמא שלי ובעלי לוחצים עלי בעניין הזה, הם חוששים שהבת שלנו תשאר לבד ואמא שלי אומרת שאני צריכה לחשוב על עוד ילד לפני שהיא ואבא שלי יתבגרו ולא יוכלו לעזור לי. 

אני יודעת שבהחלטה שלי יש גם צד קצת אנוכי כי מעבר ללידה, הטיפול, הגמילה וכל מה שעברתי שמהווים גורם מכריע ומשמעותי בהחלטה שלי, אני חושבת גם על הצורך  שלי לצאת לנופש מידי פעם, באמת בשביל לנוח ולא להיות עסוקה בלהשגיח ולשמור. אני רוצה גם לטוס לחו"ל במהלך החיים וזה הרבה יותר פשוט ונגיש לטוס עם ילד אחד מאשר עם שניים. ובכלל - ביומיום הרבה יותר קל לי להסתדר כשיש ילד אחד, כשעושים הכל פעם אחת ולא פעמיים וכשיש לי יותר זמן לעצמי ולתחביבים שלי.

מצד אחד אני דיי בטוחה שאני לא רוצה להביא עוד ילד ומצד שני לפעמים מסקרן אותי לדעת איך הבת שלנו תגיב כשהיא תגלה שיש לה אח או אחות, מסקרן אותי התהליך שהיא תעבור עד הלידה ואיך היא תקבל את זה. אני יודעת שאם אחליט בסופו של דבר להביא ילד נוסף זה יהיה אך ורק בשבילה כדי לשמח אותה ולא כי זה חסר לי. ההתלבטות בין ילד אחד לשניים מאוד קשה, הרבה יותר קל לי להשאר עם ילדה יחידה.

כשקצת קשה בעבודה...

 לפעמים אני מתלבטת האם כדאי לי לעזוב את מקום העבודה שלי ולחפש עבודה אחרת, עם תנאים טובים יותר. אני עובדת בשרות לקוחות יותר מ-10 שנים והאמת שקצת נמאס לי. 

אני באמת מנסה להיות שלמה עם העבודה שלי ולהתרגל למונוטוניות שבה, לעומס היומיומי, לתלונות ולמרות שמונחתת מגבוה. לפעמים אני מצליחה להתעלות על כל אלה ולהמשיך בשיגרת העבודה שלי ולפעמים יש ימים שכל כך קשה לי, שמתחשק לי פשוט לקום וללכת. 

למרות שאני עובדת בתחום הרבה שנים, אני לא ממש מצליחה להתקדם במקומות שבהם אני עובדת, כך שתמיד אני נשארת ברמה ההתחלתית והנמוכה ביותר והיחס הוא בהתאם

בדר"כ היחס לנציגי השירות, לפחות במקום העבודה שלי, הוא לא ממש מכבד לא רק מצד מקבלי השירות אלא גם מצד האחראים והמנהלים. כל העובדים שנמצאים מעל הנציגים זוכים לתנאים טובים יותר ומקבלים מתנות בחגים ובימי הולדת, האווירה ביניהם הרבה יותר חברתית ומגובשת, ותמיד יש להם זמן לשוחח במהלך העבודה, לצאת יחד להפסקות, ולרדת לקנות משהו בקיוסק. לנציגים  כמעט ואין זמן לדברים האלה, ההפסקה שלהם נמשכת 20 דקות ונמדדת בדייקנות, הם תמיד חייבים להיות במצב זמין לשיחות ואם עוצרים לרגע כדי לנשום מיד מעירים להם. הם צריכים לבקש רשות כדי לצאת לשירותים או להכין כוס קפה. פעם או פעמיים בשנה, הם מקבלים קופון בסך 100 שקלים שלא מספיק אפילו לקניה של מוצר בודד וכמובן שאין התייחסות לימי הולדת, בעוד שלגבי שאר העובדים -  התאריכים של ימי ההולדת שלהם מתפרסמים ומתנוססים בגאווה על הלוחות האלקטרונים במסדרונות.

אני מודה בכנות שאני קצת מקנאת בהם, בעיקר ביחס שהם זוכים לו, בזמן שיש להם כדי לעצור ולשוחח, ליצור יחסים של קירבה וחברות ולהתעניין זה בחייו של זה.

אנשים בסביבתי הקרובה טוענים שאני יכולה למצוא עבודה טובה יותר ובתנאים טובים יותר ואני באמת מחפשת... אבל כל דבר שאני מוצאת נראה לי לא מתאים. הביטחון העצמי שלי  נמוך עד שאינני מאמינה שאצליח להתקבל למשהו אחר או להסתדר עם משהו אחר מעבר לשירות לקוחות. אני תמיד מפקפקת בעצמי וביכולות שלי. תמיד אני מרגישה שאני לא טובה מספיק ושכולם טובים ממני. אני יודעת שאני צריכה להעיז יותר ולנסות דברים חדשים.

לפעמים אני חושבת שאולי הדברים שציינתי ומפריעים לי הם חלק משגרת עבודה שאני צריכה ללמוד לקבל על עצמי ולהתמודד כי בכל עבודה יש קשיים וכל מקום נמצאים אנשים שלא מרוצים ממקומות העבודה שלהם ונאבקים כדי לשרוד.

הדבר היחיד שגורם להשאר במקום העבודה הזה הוא שיום העבודה שלי מסתיים בשעה 14.00 וזה באמת מקל כשיש בעל וילדה בבית. בינתיים זה מחזיק אותי אבל אני לא יודעת אם אצליח להתמיד לאורך זמן

התואר המיותר שלי

 לאחרונה אני חושבת על הדרך שעברתי עד היום, על ההחלטות שקיבלתי לאורך השנים ובעיקר על ההישגים המקצועיים שלי ואני לא שלמה עם עצמי ועם הבחירות שעשיתי.

אחד מהדברים שהכי מצערים אותי הוא שמכל מקצועות הלימוד שיכולתי להתמחות בהם בחרתי דווקא בחינוך. סיימתי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ולימודי הסבה לחינוך מיוחד, 7 שנים של לימודים אינטנסיביים שבסופם הגעתי להחלטה שאני לא מעוניינת לעסוק בתחום. לא אהבתי את העמידה מול קהל, את הלימוד בקבוצות גדולות, את הניסיון להשתלט על כיתה שלמה. הרגשתי שאני לא מתאימה לזה הסיבה היחידה שבחרתי בתחום הזה היא פשוט בגלל שזה עבר אצלנו במשפחה. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד ולא הקדשתי לכך מחשבה.

לאחר שסיימתי את לימודי התואר הראשון, רציתי לנסות לשנות כיוון ולפנות לתחום אחר, אז המשכתי לתואר שני ולצערי עזבתי באמצע השנה כי לא הצלחתי להתמודד עם הלחץ. הנשירה הזאת מהלימודים עירערה לי את הביטחון וחלף זמן רב עד שהצלחתי לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה.

חלפו כמעט 10 שנים מאז שסיימתי את הלימודים, ועד היום אני לא מצליחה להשלים עם המסלול שהטוויתי לעצמי, עם ההחלטות שקיבלתי ועם הנשירה מהלימודים שעדין מכאיבה לי. אני מרגישה שנכשלתי מבחינה מקצועית ולמרות שיש לי תואר, קשה לי לראות בזה יתרון במיוחד שאני לא עוסקת בתחום. 

כשאני רואה בפייסבוק את החברות שלי מהלימודים שעובדות כמורות או גננות זה מזכיר לי את הכישלון האישי שלי ומעורר בי תחושה של החמצה. אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על כך שביזבזתי 7 שנים מהחיים על כלום ולא השקעתי מספיק מחשבה בכיוון המקצועי שלי .