המכתב שלא נשלח

לחנה

אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התקשיתי לעשות זאת כי הנתק מאוד הכאיב לי ואפילו העלה בי דמעות. לא הצלחתי להתמודד עם מה שזה הציף בתוכי. הרגשות שלי לא היו מעובדים מספיק ונגישים בשביל לגעת בהם.

לאחר שהקשר שלנו התנתק וגם שנים לאחר מכן חשבתי עליך הרבה ונזכרתי לפעמים בגעגוע ולפעמים בכאב במה שכבר אבד ואיננו עוד. לקח לי שנים עד שהצלחתי להגיע להבנה והשלמה עם מה שהרגשתי כלפיך. פעם בכמה זמן הייתה מבליחה בי איזשהי מחשבה שעזרה לי לסדר את הרגשות ולאזן את עצמי, בכל פעם קצת יותר 

לפעמים אני מדמיינת שאני פוגשת אותך וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך ולספר לך מה עבר עלי מהשנייה שהקשר שלנו הסתיים ועד היום. הייתי רוצה להגיד לך שאני אשמה בהכל, שהייתה לי חרדה שהרסה לי את החיים, שבעצם כל התקופה הזו שדיברנו היה לי איזשהו צורך בדמות אם או סמכות (ואולי גם חרדת נטישה) שתהיה שם בשבילי ותמלא את החלל העצום שיש לי בלב וגם עכשיו למרות שאני ואמא שלי כבר ביחסים טובים, מדברות על הכל ומבלות ביחד, את עדיין חסרה לי ואני מתגעגעת אליך. 

בדיוק ברגעים אלה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נמצאת בצימר ואמורה להיות בחופשה שחיכיתי לה הרבה זמן עם בעלי והילדה ואת היחידה שעולה לי בראש. ניסיתי להבין למה? למה אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין עולה לי במחשבה? ופתאום אתמול, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש לי סודות, שיש סודות שאני לוקחת איתי לקבר, אז כן אמא שלי יודעת מה הם, בעלי יודע מה הם, המטפלת שלי יודעת מה הם ואני מדברת איתה לא בגלל שאני צריכה טיפול אלא רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ורק את לא יודעת. הבנתי שיש לי סודות שאני רוצה לספר לך ואת לא נמצאת איתי, שאני מוכנה לספר לך הכל עלי, את כל הדברים הכי אישים, את כל מה שאת רוצה לדעת עלי ולא יודעת. כל כך הייתי רוצה שתהיי שם בשבילי כי ברגע שאשתף אותך לא אצטרך לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

לפעמים למרות שחלפו הרבה שנים עולה בי המחשבה לבוא לדבר אותך, פתאום להופיע משום מקום, אבל אני חוששת מאיך שאצטייר בעיניך, אולי זה יראה אובססיבי בעיניך או חסר אונים או מעורר רחמים, אולי זה יראה כאילו לא השתנתי או התבגרתי, וכמו בגיל 24 אני עדיין מחפשת אותך. אבל הדבר שאני הכי חוששת ממנו הוא שאם במקרה נפגש ברחוב או במקום אחר אז פשוט נחליף מבט קר ונתעלם אחת מהשנייה, לא בגלל שחלף זמן רב וזה לא מעניין אותי יותר אלא פשוט בגלל שאתבייש בעצמי ובמה שהייתי. זו הסיבה היחידה שבגללה אוכל לחלוף על פנייך מבלי לומר שלום.

כתבתי את הפוסט הזה כי הרגשתי צורך לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה אבל תמיד כשאני מנסה להיות גלויה עם עצמי בנוגע למה שאני מרגישה כלפייך הדברים טיפה יותר מורכבים... 

חנה, אני באמת אוהבת ומעריכה אותך ❤️

תודה לך על כל מה שהיית בשבילי! 

עוד קצת בדידות.. ודי

כבר הרבה זמן שאני מרגישה לבד, בלי אף אדם שאפשר לדבר איתו. לאחרונה אני חווה את זה ברמה הפיזית וממש קשה לי להתמודד עם הכאב.

אף חברה לא יוצרת קשר או מתעניינת ואני מרגישה שאני צריכה  להתאמץ לחדש קשרים ולשמר אותם. לפעמים פשוט נמאס לי להיות בצד הזה, היוזם... אולי אני צריכה להבין שזה רק הצורך שלי ומאחר שכל החברות שלי עם 3 ילדים ולי יש רק ילדה אחת אז הצרכים שלנו לא ממש מתאימים. פעם זה היה נוח לחזור לישן ולמוכר, היום ככל שהזמן עובר אני כבר לא בטוחה האם זה מתאים להתחבר לשם או לא.
פעם ראשונה בחיים שעלתה בי מחשבה על כך שאולי הייתי צריכה להתחתן עם אשה ולא עם גבר, ככה לפחות הצרכים הרגשיים שלי היו נענים. 

האמת היא שאף פעם לא הייתי יותר מידי תקשורתית או חברותית, תמיד היו לי 2-3 חברות טובות שאפשר לנהל איתן שיחות עומק וזה הספיק לי. היום גם את זה אין וזה מאוד חסר. אני מרגישה שאני זקוקה לקשר וחיבור אנושי עם אנשים מחוץ למעגל המשפחתי שלי. השהיה הממושכת עם המשפחה שלי ממאיסה אותה עלי וגורמת לי לרצות להתרחק יותר ויותר. 

הכתיבה החופשית האישית הזאת היא הדבר היחיד שאני מצליחה להעמיק בו, היא גורמת לי להיות ממוקדת, מייצרת עבורי משמעות ובעיקר מעשירה את יכולת הכתיבה והביטוי העצמי... וזה נחמד שיש מקום כזה שאפשר מידי פעם לשתף במה שקורה לי...