על חופשות ואילוצים בעבודה

 ושוב פעם כמו בכל שנה כשאני מבקשת בעבודה לצאת לחופשה בחג, מתחיל הסיפור הזה שאני לא יודעת האם יתייחסו ויאשרו לי או שיתעלמו ואצטרך לדאוג לי למחליף. האמת שההתנהלות הזאת קצת מתחילה להמאס עלי ואני מוצאת את עצמי מתלוננת לא מעט, בעיקר בפני בעלי, על העבודה ועל היחס שהנציגים מקבלים.

 

מאחר שאני עובדת בעבודה לא קלה ולא מתגמלת במיוחד, יש תחלופה גבוהה של עובדים. כל שנה או שנה וחצי מתחלפת ראש צוות במוקד ומגיעה מישהי הרבה יותר גרועה מהקודמת. לשמחתי הרבה כמעט ולא יוצא לי לפגוש אותן, אך למרות זאת יש כל מיני אי הבנות עם ראש הצוות החדשה שנובעות מכך שכנראה לא עשו לה הדרכה כמו שצריך או שהיא חוששת לפנות למנהלת המוקד שנמצאת מעליה בדברים שהיא לא יודעת מה לעשות ואז הכי קל  זה פשוט לנזוף בנציג במקום לברר מה באמת הבעיה . 

מי שעוקב אחרי יודע שאני נמצאת בטיפולי פוריות וזה מאלץ אותי להעדר בבקרים מהעבודה ולהכנס מאוחר יותר למשמרת. כמובן שאני עושה זאת באישור המנהלת של המוקד שיודעת שאני בטיפולים. כל פעם שאני מאחרת אני מעדכנת אותה והיא מטפלת לי בנושא הנוכחות. בעבודה, אף אחד לא יודע שאני בטיפולים חוץ ממנה ומעדיפה להשאיר זאת כך ואז נוצר מצב שראש הצוות מתקשרת אלי בבקרים כשאני נמצאת במעקב ושואלת למה אני לא במשמרת. אז בפעמים הראשונות באמת הייתי עונה לה ואומרת לה שזה באישור המנהלת אבל התשובה הזאת, שנראית לי הכי מתקבלת על הדעת, לא הייתה מספקת אותה  והיא הייתה נוזפת בי ואומרת שאני צריכה לעדכן אותה ולא את מנהלת המוקד.

באחד מהימים כשהגעתי למוקד לאסוף טופס מסוים, ניגשתי למנהלת המוקד וסיפרתי לה שמתקשרים לחפש אותי בימים שאני מעדכנת אותה שאאחר והיא אמרה שזה בסדר כי היא מטפלת לי בדוח הנוכחות ושתשוחח על כך עם ראש הצוות. כמובן שהיא לא עשתה זאת וכמה ימים לאחר מכן התחלתי לקבל הודעות נזיפה כמו "למה זה לא עובר דרכי?! אני מטפלת במשמרות ועובדת בבמה!" או "אני המנהלת שלך לא ....(מנהלת המוקד) אני באמת לא מצליחה להבין את זה!" . ובפעם אחרת היא כתבה: "מתי תביני שאת צריכה לפנות אלי לגבי משמרות?!" 

לאחר מכן כבר הפסקתי לענות ולהגיב להודעות שלה כי כבר הרגשתי שלא נעים לי להנזף על משהו שסוכם מראש עם המנהלת שמעליה ואם מנהלת המוקד לא עידכנה אותה אז אין לי יותר מידי מה לעשות בעניין.  היו רגעים שפשוט ייחלתי שתדווח לה כבר שאני נעדרת מהעבודה ואז היא תקבל תשובה.  אם אני הייתי במקום ראש הצוות פשוט הייתי ניגשת למנהלת מציגה בפניה את הבעיה ושואלת מה לעשות, זה כל כך פשוט!!!! ברגע שמישהו אומר שיש לו אישור מיוחד מהמנהלת כדאי לברר קודם במקום לנזוף במישהו שממש לא מגיע לו להנזף.

מאז אותו מקרה כבר הבנתי שיש כאן עסק עם מישהי לא כל כך חכמה וכל פעם שהיא הייתה מתקשרת הייתי עוברת אוטומטית לכוננות ספיגה. לפני מספר שבועות הייתי בשאיבת ביציות ולא הגעתי לעבודה, אז בשעות הערב ראש הצוות התקשרה אלי והתחילה את השיחה ב-"היי, זאת.....(השם שלה), מה נשמע?" כמובן שלאור כל המקרים הקודמים שקרו לי איתה כבר הכנתי את עצמי לנזיפה, ובמקום להגיד לה בסדר. עניתי לה "כן?" במילים אחרות תגידי מה את רוצה ונסיים את השיחה. עם כל הכבוד היא לא חברה שלי והשאלה הזאת לא נראתה לי מתאימה בכלל. אז היא צחקה מהעבר השני של הקו ושאלה "מה כן? שמעתי שלא הגעת אז התקשרתי לשאול אם הכל בסדר ואם את צריכה משהו תודיעי לי" אמרתי לה תודה וניתקתי. אז אולי זה נשמע נחמד ואיכפתי אבל אני לא קונה את השינוי הפתאומי ביחס, משערת  שפשוט התלוננו עליה אז היא החליטה לשנות את הטון.

למרות שאני לא רוצה להתנהל מולה, אין לי ממש ברירה כי היא מסדרת את המשמרות ולא תמיד מתייחסת לבקשות של הנציגים ובמקרה כזה, אני זאת  שצריכה למצוא לעצמי מחליף וגם לעדכן אותה שתאשר את ההחלפה. תמיד כשנשלחות המשמרות בערב, אני מגלה שלא שובצתי למשמרת בהתאם למה שביקשתי וזה מאוד מכעיס ומתסכל. ואז גם מתחיל הלחץ, מה יקרה אם היא לא תאשר?  מה יקרה אם היא לא תראה את ההודעה שלי?  מה יקרה אם לא אמצא מחליף? כל שבוע אותו דבר. וזה גם מה שעומד לקרות עם  חופשת הפסח שביקשתי שבועיים מראש. עד שלא אראה את הסידור של המשמרות לשבוע הבא, אני לא באמת אוכל לדעת האם התייחסו לבקשה שלי או לא.

אני סופגת הרבה ושותקת, לא נכנסת לעימותים ובוחרת את המלחמות שלי... מחזיקה את עצמי עד הרגע שאכנס להריון ואז כבר אוכל להתחיל לספור את הימים עד העזיבה.

עידכון:

וכמו שציפיתי אף אחד לא התייחס לבקשה ושיבצו אותי לעבוד כל השבוע אפילו שהודעתי 3 שבועות מראש. כמובן שאני לא מתכוונת לעבוד אפילו יום אחד במהלך השבוע הזה, הרסו לי את המצב הרוח... צריכה ללמוד לא לקחת דברים ללב

ההתלבטות...

 ברשומה הקודמת שכתבתי סיפרתי על כך שבעלי שיכנע אותי להביא ילד נוסף ושהתחלנו לקדם את הנושא הזה. אז למרות שאני משתפת פעולה ואנחנו עושים כל מה שצריך, עדיין יש רגעים שאני לא שלמה לחלוטין עם ההחלטה שקיבלתי. 

כשאמרתי שאני מעוניינת להשאר עם ילדה אחת, בעלי ואמא שלי לחצו עלי לשנות את דעתי, הם דיברו בעיקר על כך שהמיומנויות החברתיות של הבת שלנו לא מפותחות מספיק ושהיא תשאר לבד. אמא שלי הזכירה זאת בכל הזדמנות שהיתה לה, אז בסופו של דבר השתכנעתי. זה לא הלהיב אותי או גרם לי לפתח ציפיות, אך מבחינה הגיונית זה נראה לי נכון והתחלנו לקדם את הנושא הזה, תוך חודש כבר הספקנו לעשות בדיקות גנטיות דרך הקופה וגם בדיקות גנטיות מורחבות באופן פרטי (שעלו לנו 5000 ש"ח).

לאחרונה כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא הזה היא אמרה שבעקבות התייעצות עם איש מקצוע היא שינתה את דעתה וחושבת שאני לא חייבת להביא ילד נוסף כי זה לא יתרום כלום לבת שלי (בת 9) ושהיא יכולה להיות אמא שלו. למרות שאמרתי לה שאני לא יכולה לשנות את דעתי אחרי שכבר החלטנו, הרגשתי שהכל מתערער אצלי. אחרי שכבר השתכנעתי וניסיתי לאמץ לעצמי השקפת עולם שונה על הנושא הזה הכל מתרסק וחוזר לנקודת ההתחלה. לאמא שלי יש המון השפעה עלי ולפעמים החיים שלי נראים כמו נדנדה, נוטים כל פעם לצד אחר בהתאם לדעותיה.

יחד עם זאת גם אני לא חזקה מספיק ונותנת לכל דבר לטלטל אותי, קשה לי לגבש החלטה ולדבוק בה עד הסוף. ההחלטות שאני מקבלת בחיים לרוב מגיעות מהשכל, קשה לי להתחבר לרגש וגם אם אני מצליחה זה לא מחזיק לאורך זמן. לרוב כשאני צריכה לקבל החלטה חשובה אני תמיד נמצאת במצב של לא יודעת, לא בטוחה וכנראה באופן לא מודע אני פשוט ממתינה שמישהו אחר יקבל את ההחלטה במקומי. אני אף פעם לא מצליחה להרגיש שאני שולטת החלטית ויציבה בדרך שאני בוחרת לעצמי. אני גם יודעת שאם אחזור בי ואחליט לא להביא ילד נוסף, זה יחזיק מעמד לחודש בערך ואז שוב יתחילו הספקות.... חוסר ההחלטיות הוא דפוס התנהגות בחיי, אני מלאה בקונפליקטים פנימים שאינני יכולה לפתור ולכן לפחות כלפי חוץ אני כמעט תמיד מתפשרת.

מאחר שאני לא מצליחה למצוא את הפתרון בתוכי, אני נאלצת לצאת החוצה להתחיל קצת להתייעץ ולשמוע דיעות של אנשים אחרים...

שיחות ברמה מתקדמת

 בחודש האחרון העלו אותי ברמת השיחות בעבודה, זה היה צעד שנכפה עלי מבלי שניתנה לי אפשרות לבחור ומבלי שרציתי בכך.

ע"מ לעלות לרמה המתקדמת הייתי צריכה לעבור הדרכה. את ההדרכה הנחתה אחת מראשי הצוות שאני מחבבת כי היא נטולת אגו ומתייחסת לכולם כאל שווים, כך שהרגשתי בנוח לשתף אותה בחוסר הרצון שלי ובחששות לעלות לרמה המתקדמת. בזמן ההדרכה נכנסה לחדר ההדרכות גם המנהלת של המוקד והתחילה לדבר עם המתלמדות. במהלך השיחה היא אמרה ממש בלי שום קשר לכלום שהיא אוהבת אותי וזה גרם לי להרגשה טובה כי זה איפשר לי להביע בהומור ובעקיפין את החשש שלי ואמרתי לה חצי בצחוק וחצי ברצינות שאחרי שאתחיל בשיחות היא כנראה לא תאהב אותי יותר

בשונה מרמה הבסיסית ששם השיחות פשוטות וקלילות ולא נדרש ממני להתעמק או לשאול יותר מידי שאלות, עכשיו השיחות מורכבות יותר, אני נדרשת לתחקר כל לקוח שמתקשר וחייבת להיות מרוכזת ובשליטה. ברמה הבסיסית הייתי רגועה ויכולתי מעט לרחף במחשבות, כעת אני בלחץ מהשיחה הבאה שלא ניתן לצפות אותה וזה מאלץ אותי להשאר דרוכה כל הזמן.

נכון להיום אני מסתדרת עם השיחות, אך חוששת לטעות, כי לאחרונה האחמשיות מאיימות שהן יקנסו את מי שתקליד את ההודעה בצורה לא נכונה אז אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה אבל יודעת שאף אחד אינו חף מטעויות 

הייתי רוצה לסיים את הרשומה בנימה חיובית ואופטימית אבל האיום בקנסות הוא אחד מהדברים שמפריעים לי במקום העבודה שלי ויש גם דברים נוספים כמו חוסר היכולת לצאת לשירותים מבלי לבקש רשות, ההפסקות הקצרות שאי אפשר לחרוג מהן אפילו בדקה, היחס הלא המכבד, השכר הנמוך ובכלל - המונוטוניות, העומס והלחץ שמאפיינים את העבודה במוקד. כל אלה מאפילים על ההצלחות שלי ועל הדברים הטובים והמעטים שמתרחשים במוקד. למרות הכל אני עדיין מחזיקה את עצמי ועובדת במוקד כבר שנתיים... עד שאמצא מקום עבודה שיתאים לי. 

בטיפול

 לפני 6 חודשים התחלתי טיפול אישי. הגעתי לטיפול בעקבות תקופה קשה שעברתי. רציתי שיהיה בחיי אדם שאוכל להרגיש פתוחה במחיצתו ולשתף במה שעובר עלי.  לא רציתי לעשות שינויים קיצוניים, רציתי רק  לדבר ולהשתחרר ממה שמטריד אותי. תמיד פינטזתי על הרצון הזה להיות מוכלת ומובנת, להיות במקום בטוח ועוטף.  זה גרם לי לפתח ציפיות על המקום הזה, על כך שאצליח לדבר על הכל ובעיקר חשבתי שאהיה משוחררת, פתוחה ומשתפת פעולה.

בפועל ההתנהלות שלי הייתה שונה לגמרי ממה שתיכננתי, גיליתי שאין לי מה לספר על עצמי, שמאוד קשה לי להפתח ושהמטפלת שלי צריכה לדרבן אותי על מנת שזה יקרה. נושאים רבים שתיכננתי לדבר עליהם הפכו להיות לא רלוונטים ואת מקומם תפסו נושאים עדכניים יותר

כיום, השיחות שלנו סובבות סביב הילדה שלי וההתנהלות מולה, זה מה שבחרתי לדבר עליו. בהתחלה באמת היה לי מה לומר אבל עם הזמן הרגשתי שהנושא הזה כבר מתחיל לשעמם אותי הרגשתי שאנחנו סובבות סביב אותו דבר, שהשאלות שלה חוזרות על עצמן ולי אין כל כך מה להוסיף, עד היום יש רגעים שבדרכי לפגישה אני שואלתי את עצמי מתי תגמר השעה הזאת עוד לפני שהתחילה.

רק לעיתים נדירות שממש אין על מה לדבר אנחנו מדברות גם על תחומים אחרים, על העבודה, על המשפחה על הזוגיות ובנושאים האלה הרבה יותר מעניין לי ויש לי מה לומר.

המטפלת שלי כל כך רוצה לראות את התהליך  שאני עוברת ומפרגנת לי יותר מידי עד שלפעמים ההרגשה היא שאין מישהו שנמצא איתי בחווייה הקשה או מכיל אותי כמו שבאמת רציתי שיקרה, ההרגשה היא המטפלת שלי נמצאת שם רק בפיתרון, רק בדבר הטוב והחיובי, שלפיו אני צריכה לפעול

לעיתים אני מוצאת את עצמי משקרת לה לגבי דברים שהיא מציעה לי לעשות  עם הבת שלי כשבפועל אני בכלל לא עושה אותם. אני יודעת שבסה"כ זה הפסד שלי ושאולי זה סתם ביזבוז של זמן וכסף אם אינני פועלת בהתאם להנחיות אבל לפעמים פשוט טוב לי ונוח לי במצב שאני נמצאת בו, גם אם הוא לא אידיאלי.  לפעמים אני מרגישה שהיא פשוט לוחצת עלי בתחומים שאין לי כל כך חשק לשנות וכנראה שזה מה שגורם לי לשקר לה.

לפני שהתחלתי את הטיפול הנוכחי הייתי אצל מטפלת אחרת, שלה לא יכולתי לשקר וזה גרם לי להרגיש אי נוחות שאינני מתנהלת בהתאם להנחיות שלה ובעקבות כך עזבתי. במקרה הזה, אני מצליחה להחזיק את הטיפול אבל עם שקרים קטנים. המטפלת הנוכחית שלי חושבת שיש לי קושי להשתנות אבל האמת היא שלא תמיד אני רוצה.

מידי פעם עולות מחשבות לגבי הפסקת הטיפול אבל אני מנסה לא להשאב לשם ולא לחזור לדפוסים ישנים של עזיבה. מקווה שאצליח בכך 

בינתיים...

לאחר שנה שלמה של שהייה ממושכת בבית שמתי לב שההתנהגות שלי השתנתה ולא לכיוון החיובי. יצא לי לבחון את עצמי במצבים מסויימים וגיליתי שלעיתים קרובות קשה לי לשמור דברים בבטן כך שאני מוצאת את עצמי  מקטרת הרבה ובעיקר על כך שאין לי עבודה. הנושא זה מאוד מטריד ומעסיק אותי ובמצבים שממש קשה לי לא תמיד אני שמה לב ויכולה לדבר על המצב שלי במשך שעות וגם להמאיס את עצמי על כל מי שמנסה להקשיב לי.  

לפעמים אני מרגישה מעין חוסר שקט פנימי וברגע שאני מוטרדת קשה לי לשלוט בזה ואז אני מתחילה להתלונן  על עצמי, על המצב, על הכל... קצת מרגישה  שההתנהגות שלי מגיעה מאיזשהו מקום רגשי ולא פתור עם עצמי.

 זו הפעם הראשונה בחיי שאני מוצאת את עצמי מתנהגת באופן הזה אך יחד עם זאת זו גם הפעם הראשונה שאין לי עבודה לתקופה כל כך ארוכה. 

בעבר ראיתי את העבודה כמשהו שקובע את הערך שלי, שקובע מה אני שווה כאדם, ותמיד היה לי חשוב להוכיח את הערך שלי. לא חשבתי שאני שווה משהו בלי עבודה ועדיין לפעמים אני מרגישה שעצם זה שאני לא עובדת גורם לי להרגיש רע עם עצמי. לפעמים אני חוששת שלא אצליח לשוב לעבודה לאחר תקופה כל כך ארוכה שלא עבדתי. 

כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה לצאת לעבודה ומצד שני כשאני כבר מתחילה לצאת לעבודה, אני מאוד לחוצה ולא יודעת האם אצליח להתמיד בה. לפעמים הייתי רוצה להיות שלמה עם עצמי,  ולדעת שהאושר שלי לא תלוי בעבודה ובהשתכרות, הייתי רוצה שהערך שלי לא יהיה תלוי בשום דבר אלא רק במי שאני ופשוט לקבל את עצמי כמו שאני, עם עבודה או בלעדיה.

עדיין בתקופה קשה

 אז למרות שחלף זמן מהתקופה הקשה שעברנו בעלי ואני ובאמת חל שיפור משמעותי ביחסים בינינו, אצלי דברים לא כל כך הסתדרו והתחלתי להפנות את הכעס שלי כלפי עצמי. 

במשך 4 שנים ועד היום בעצם אני חווה מעין התקפי זעם קטנים על כל מה שקשור לכיוון המקצועי שלי, התקפים שיש להם מבנה של לופ שחוזר על עצמו כל פעם מחדש, בעלי אופי של הרס וביקורת עצמית. בהתחלה הייתי בוכה בסתר או כשהייתי לבד בבית אך בהמשך הכל התפרץ מתוכי ולא הצלחתי לשלוט בזה, כל מי שהיה בסביבתי נאלץ לשמוע אותי. הייתי אומרת   בקול רם לאמא שלי ובעלי שאני רוצה למות... שאני אפס שלא שווה כלום... בגלל שאני לא מצליחה למצוא עבודה.

אתמול בדיוק לאחר התקף זעם נוסף, הצלחתי לעצור לרגע ולנסות להבין מה בדיוק קורה לי: ההתקף הזה מתחיל בכך שאני רוצה למצוא עבודה ואני רוצה את זה עכשיו, דבר שמוביל אותי לשלוח קורות חיים לכל מיני משרןת שאין לי מושג האם הן בכלל רלוונטיות. ממשיך בכך  שאני מתחילה לפקפק בעצמי וביכולות שלי כולל חזרה אחורה לתחומים שאני לא מעוניינת לעסוק בהם וזה גורם לי להרגשה רעה ומסתיים בביקורת ושיפוטיות כלפי עצמי

הייתי כל כך לחוצה למצוא עבודה שמתאימה למה שעשיתי עד היום, מבלי להתחשב בתקופת הקורונה ובכל המצב מסביב, זה גבה ממני מחיר נפשי כבד. למרות שהרגשתי שאני פוגעת בעצמי, לא יכולתי להפסיק את הביקורת העצמית.

בעקבות כך, אני באמת מנסה לשנות את ההתנהגות שלי אך לאחר 4 שנים במצב הזה אני לא בטוחה אצליח לבד ודיי חוששת שהלופ הזה יחזור על עצמו שוב כך שכנראה לא אוכל להתחמק מטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי שכבר התחלתי. מצד אחד אני קצת פסימית אבל בפנים אני  עדיין רוצה  להאמין שהוא יעזור לי לשנות דברים בחיי.

השנים שעברתי - במבט לאחור

בעקבות כל מה שעברתי כשברקע יש ילדה עם עיכוב התפתחותי, לחץ שמופעל מצידה של אמא שלי ובעלי והתעלמות מוחלטת מהצרכים שלי כאמא, כבת, כאדם, כאישה נשואה, אני מרגישה מנותקת מהחיים...

במשך תקופה ארוכה נדרשתי ע"י בעלי לתת הסברים על ההתנהלות שלי, על ההחלטות שלי ועל כל צעד שאני עושה. כל דבר שעשיתי או אמרתי עבר ביקורת שלו והיה מלווה בטענות ובויכוחים אינסופיים שמטרתם הייתה להוכיח שמה שאני אומרת לא נכון. במשך תקופה ארוכה נאלצתי להכפיף את עצמי לרצונות שלו עד אובדן יכולת שיפוט הגיונית, והכל במטרה שיתרצה, שיצליח להבין אותי והיחסים שלנו יחזרו להיות רגועים.
גם כשביקשתי ממנו שיעזוב אותי במנוחה וייתן לי רגע של שקט וזמן להרגע, במקרה הטוב הוא הקציב לי זמנים, אבל לרוב לא התייחס ורק המשיך ללחוץ וללחוץ, לרדוף אחרי בכל הבית מבלי להבין שזה חונק אותי ושאני לא מסוגלת להתמודד עם זה.

בשלב מסוים הלחץ שלו היה בלתי נסבל ולא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. הוא לא הצליח להבין כלום ממה שניסיתי להסביר לו והמשיך ללחוץ עלי בלי הפסקה. ממש הרגשתי שהוא חונק אותי וגם כשאמרתי לו שההתנהגות שלו חונקת, זה לא עזר. לצערי, לא הייתה שום דרך אחרת (פרט לשיחה - שאותה הוא לא הצליח להבין) שתאפשר לי להשיב לעצמי את המרחב הפרטי שלי. מעבר לכך - הוא סיכסך ביני לבין אמא שלי, כשמצד אחד טען שאמא שלו תמיד מצדיקה אותו בהכל ואמא שלי לא מצדיקה אותי בכלום ומצד שני ידע להתקשר לאמא שלי לקבל עזרה בהתמודדות איתי אחרי שהתגרה בי.

הוא זילזל ביכולת שלי למצוא עבודה ואיים עלי שיסגור לי את חשבון הבנק, למרות שהתאמצתי לחפש עבודה והגעתי למצב שלא מעניין אותי האם יש קורונה או אין, העיקר שאצליח להעלות את עצמי מהמקום הנמוך שאני נמצאת בו, לנתק את עצמי מהשהיה המוחלטת איתו ולהחזיר לעצמי קצת שליטה על עצמי ועל חיי

הרגשתי לאורך זמן שהוא מתגרה בי באמצעות השפלה, רמיסת כבודי, זלזול ביכולות שלי וביקורת אינסופית כלפי וכלפי המשפחה שלי, במיוחד שאני נמצאת במקום הרבה יותר חלש ונמוך משלו. ניסיתי להתאפק אבל לרוב לא הצלחתי... ואז הכל חזר על עצמו שוב ושוב.

נכון להיום, התחלתי טיפול תרופתי כדי שאמא שלי תפסיק לדאוג לי... לצערי אני לבד עם בעל שלא איכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו ומהאגו שלו ומצד שני עם אמא שלא יכולה לעזור לי להתמודד....

ושוב.. עוזבת עבודה

התחלתי מקום עבודה חדש ועזבתי לאחר שבוע. כל עניין העזיבה של מקומות עבודה וחוסר יכולת להתמיד במשהו שקצת קשה לי, זה לא דבר חדש, אלא דפוס... שהתחיל בערך משנות ה-20 לחיי בערך ונמשך עד הימים האלה.

אני לא יודעת לומר אם יש לי בעיה או לא, פשוט בגלל שכל מקום עבודה שעזבתי, הייתה לי סיבה שלטעמי, נראתה לי מוצדקת בכדי לעזוב או איזשהו טיעון משכנע ללמה בעיני היה שם משהו לא בסדר. תהליך הלמידה עם השנים הפך להיות דבר שקצת מלחיץ אותי, לפחות בהקשר של עבודה וכשאני צריכה להבין את מה שמסבירים לי. אני תמיד נמצאת במקום הזה שאני חוששת שלא אבין מה שמסבירים לי וצריכה להתאמץ בשביל להבין ולשאול שאלות כל הזמן וזה קצת מתסכל, כשהמאמץ הזה הוא משהו שנמשך ונמשך...

לאורך כל תקופת חיפושי העבודה שלי עברתי תקופה קשה והייתי במקום מאוד נמוך עם עצמי ובדיעבד זו הייתה טעות להמשיך ללכת לראיונות במצב הזה אבל היה לי כל כך חשוב לצאת לעבודה ולא לשבת בבית ובסוף מכל החיפוש הזה לא יצא כלום, רק תסכול גדול יותר ועזיבה של מקומות עבודה אחד אחרי השני.

לגבי מקום העבודה האחרון שלי, רק אחרי שעזבתי הבנתי שהעבודה הזו מצריכה יותר התמדה ומאחר שלא התעסקתי בסגנון עבודה דומה לזה לאורך זמן, היה לי קשה יותר להבין מתי מסתיים תהליך הלמידה ומתחיל התרגול ולמרות שאני יודעת להסביר את זה לעצמי, זה עדיין מורכב ובמבחן המציאות לא בטוח שזה יעזור לי לשנות את דפוסי העזיבה שלי. ברגע שעוזבים הרבה מקומות עבודה, זה לא תורם לביטחון העצמי ואני ממש לא יודעת מה ייקרה לי בעבודה הבאה... ובעיקר כמה מאמץ אני אצטרך להשקיע...