ההתמודדות עם החיים ברמה היומיומית היא דבר שמאוד קשה לי להתרגל אליו. כל יום שעובר נראה בעיני כמו אוסף של מטלות שצריך לבצע, שאת חלקם אני עושה פשוט כי צריך ולא בגלל שאני רוצה או נהנית מכך
ההתמודדות הזאת מתחילה כשאני מתעוררת ב-6.00 בבוקר ומבינה שאני צריכה להספיק לעשות הרבה דברים לפני שאני יוצאת מהבית, כשהדבר הקשה ביותר הוא לגרד את עצמי מהמיטה, מתוך ידיעה שכל הבוקר הזה תלוי בי וביכולת שלי לקום בזמן. לאחר שאני מתעוררת, אני צריכה להעיר את הבת שלי שזאת משימה בפני עצמה, לעזור לה להתארגן, להתלבש, להסתרק, להגיש לה את ארוחת הבוקר, לוודא שהיא אוכלת, ובין לבין גם לארגן את עצמי. ההתארגנות הזאת בבוקר מאוד קשה לי וההבנה שזה אמור להעשות מידי יום ביומו, כל יום אותו הדבר מאוד מתישה.
לפעמים אני מרגישה כמו מכונה שעובדת על אוטומט שמתעלמת מהעייפות, מחוסר החשק, מהרצונות האמיתים שלי, שקיים מעין כוח שמשאיר אותי בשליטה וגורם לכך שהכל יעבוד. לעיתים עולה בי החשש ממה שעלול לקרות אם יום אחד המכונה הזאת תפסיק לעבוד ואני אפסיק לתפקד ולעשות את הדברים המתוכננים, ולעיתים פשוט מתחשק לי להפסיק מיוזמתי את המכונה הזאת ואולי לראות איך הכל קורס כמו מגדל קלפים ולהבין שהרסתי לעצמי את הכל.
ההתמודדות עם מטלות היום יום נמשכת גם אחרי שחוזרים מהעבודה ישר לתוך ארוחת הצהרים שצריך להכין, הדחת הכלים, הכביסה, החוגים של הילדה אחה"צ ואחר כך מקלחות, ארוחת ערב, ושינה, הכל חוזר על עצמו שוב ושוב ודורש ממני להתאים את עצמי לשיגרה ולעשייה האינסופית, שברגעים האלה לא מצטיירת בעיני כדבר חיובי כל כך.
הרגע היחיד שאני באמת יכולה להפיק ממנו הנאה כלשהי הוא בשעות הערב ששם מסתיימת ההתמודדות ואני פשוט צונחת לתוך המיטה, מותשת וחסרת כוחות ומשחררת את השליטה שאחזה בי במהלך היום.
הייתי רוצה לכתוב דברים טובים על עצמי ולספר שטוב לי, שאני מרוצה מהחיים ומאושרת אך לצערי לפעמים השיגרה הזאת וכל המטלות לא מאפשרות לי לאמץ נקודת מבט חיובית על החיים, להתבונן גם על הדברים הטובים שיש לי ולהעריך אותם.
.
