שבוע שעבר נפגשתי עם הפסיכיאטרית שלי לאחר חצי שנה שלא הייתי אצלה. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון וחרדה והפגישה איתה נועדה בשביל להתעדכן במצב הנוכחי שלי ולחדש את המרשם.
בדר"כ שאנחנו משוחחות אני תמיד אומרת שהכל רגיל, שאין לי מה לחדש, דבר שלרוב הוא נכון אך הפעם החלטתי לחרוג קצת מההתנהלות הרגילה ולנסות להעמיק קצת יותר ואולי גם לומר דברים שלא העזתי לומר.
זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת נפתחתי בפני הפסיכיאטרית שלי וסיפרתי על כך שאני לא אוהבת את החיים שלי ורוצה למות, שכל דבר שאני מתמודדת איתו מיד מעורר בי את הרצון הזה. ההרגשה הזו חלילה לא מעודדת אותי לפגוע בעצמי אך מלווה את הקיום שלי כבר זמן רב.
תמיד הפריע לי שאני לא מסוגלת לדבר על זה, שהנושא הזה פשוט נעול בתוכי. בהתחלה רציתי לדבר על כך עם הפסיכולוגית שלי אבל הרגשתי שקשה לי לפתוח את זה וכשכבר הצלחתי, היא שאלה אותי האם יש לי בעיה נפשית, דבר שגרם לי להרגיש לא בנוח ולהסגר . לקח לי זמן להבין שכנראה המקום הכי בטוח לפתוח את הנושא הזה הוא רק בטיפול פסיכיאטרי, ששם אפשר לדבר על כל ענייני הנפש מבלי להרגיש ששופטים אותי.
בשיחה עם הפסיכיאטרית היא שאלה אותי האם יש לי מחשבות על מוות כך שזה איפשר לי לומר את כל האמת מבלי להרגיש רע, הייתי צריכה להבטיח לה שאין לי מחשבות על התאבדות. היא ניסתה להבין איך אין אצלי הדרגתיות שמובילה לרצון למות והתשובה מניסיוני, הייתה שכל ההתמודדויות שאנו נתקלים בהן בחיים פשוט מצטברות לקושי אחד גדול והוא זה שמקפיץ אצלי את הרצון למות.
לאחר ששוחחנו על כך חשתי הקלה שהצלחתי לדבר על הנושא הזה , היה לי חשוב לשתף מישהו בהרגשה שלי ולדעת שאני כבר לא נמצאת לבד בהתמודדות שלי עם עצמי...
