ילד נוסף

 לפני כמה חודשים כתבתי רשומה על כך שאני לא מעוניינת להביא ילד נוסף והייתי דיי סגורה על זה. לאחרונה אני מתחילה להתערער וקשה לי לשמר את הדיעה המוצקה שהייתה לי עד כה.

אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה שגרמה לי לשנות את דעתי אך אני חושבת שזה בעיקר בגלל שיש לי נטיה לרצות ולעשות מה מצפים ממני. זה דפוס שאני מתמודדת איתו לאורך שנים ומתקיים אצלי באופן לא מודע, כך שאני אפילו לא מצליחה לזהות אותו מרוב שהוא טבוע בי. 

הריצוי הזה נבע בעקבות שיחה שבעלי ואני ניהלנו לפני שבועים שישר גרמה לי לאמץ את דעתו. באותה שיחה הוא התחיל למנות בפני את כל הסיבות שבגללן כדאי להביא ילד נוסף כמו למשל שהבת שלנו תלמד לחלוק במשחקים, בבגדים ואפילו בתשומת לב, שהיא לא תשאר לבד בבגרותה, שיהיה מישהו שיטפל בנו כשנתבגר והיא לא תצטרך לעשות הכל בעצמה ושההורים שלי יוכלו לעזור לנו כשנצטרך. הוא סיפר לי כמה הוא משתוקק לעוד ילד וכמעט התחנן. 

אמנם לא הסכמתי עם כל הדברים שהוא אמר אבל הבנתי את הצורך שלו, זה הדבר היחיד שנגע לי ללב. היה לי קשה להיות זו עומדת בדרכו לעוד ילד ואז באופן אוטומטי משהו השתנה אצלי בפנים מבלי תהיה לי סיבה מוצדקת ופשוט קיבלתי על עצמי את הצד שלו. ממש התעמקתי כדי להבין מה גרם לי לשנות את דעתי ולא הצלחתי למצוא לכך אפילו סיבה אחת. פתאום ההתעקשות שלי נראתה לי מיותרת וככל שהזמן חלף פשוט אימצתי את הדיעות שלו עד שהן הפכו להיות חלק ממני והתסריט שיש לי בראש לגבי ילד נוסף השתנה. קשה לי להודות אבל גם חששתי שבעוד כמה שנים הוא יאשים אותי בכך שאין לנו ילדים או שאולי הנישואין שלנו יסתיימו בגלל שזה ירחיק בינינו. 

אני מנסה להתרגל לרעיון הזה שבעוד שנה בערך יהיה לנו ילד נוסף. לפעמים אני מצליחה לקבל את זה ולפעמים עדיין קשה לי. ברגעים האלה שקשה, הכל נראה לי כמו טעות אחת גדולה שאני עומדת להתחרט עליה לשארית חיי אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שכמעט לכל החברות שלי יש לפחות 3 ילדים והן מסתדרות אז אין סיבה שאני לא אסתדר וגם שהבת שלי כבר בת 9 ויחסית גדולה כך שכל שלב המריבות יחסך ממני בגלל הפער הגילאים. מעבר לכך החלטתי שאנסה להקל על עצמי כמה שיותר ובעקבות הלידה הקודמת שהייתה מאוד קשה החלטתי שהפעם אבקש ללדת בניתוח קיסרי ואמנע מעצמי את הסבל שכרוך בלידה רגילה

שבוע הבא אנחנו הולכים לעשות בדיקות גנטיות וכבר התחלתי לקחת חומצה פולית. אני לא מאמינה שאני עושה את זה... שוב... 

שיחות ברמה מתקדמת

 בחודש האחרון העלו אותי ברמת השיחות בעבודה, זה היה צעד שנכפה עלי מבלי שניתנה לי אפשרות לבחור ומבלי שרציתי בכך.

ע"מ לעלות לרמה המתקדמת הייתי צריכה לעבור הדרכה. את ההדרכה הנחתה אחת מראשי הצוות שאני מחבבת כי היא נטולת אגו ומתייחסת לכולם כאל שווים, כך שהרגשתי בנוח לשתף אותה בחוסר הרצון שלי ובחששות לעלות לרמה המתקדמת. בזמן ההדרכה נכנסה לחדר ההדרכות גם המנהלת של המוקד והתחילה לדבר עם המתלמדות. במהלך השיחה היא אמרה ממש בלי שום קשר לכלום שהיא אוהבת אותי וזה גרם לי להרגשה טובה כי זה איפשר לי להביע בהומור ובעקיפין את החשש שלי ואמרתי לה חצי בצחוק וחצי ברצינות שאחרי שאתחיל בשיחות היא כנראה לא תאהב אותי יותר

בשונה מרמה הבסיסית ששם השיחות פשוטות וקלילות ולא נדרש ממני להתעמק או לשאול יותר מידי שאלות, עכשיו השיחות מורכבות יותר, אני נדרשת לתחקר כל לקוח שמתקשר וחייבת להיות מרוכזת ובשליטה. ברמה הבסיסית הייתי רגועה ויכולתי מעט לרחף במחשבות, כעת אני בלחץ מהשיחה הבאה שלא ניתן לצפות אותה וזה מאלץ אותי להשאר דרוכה כל הזמן.

נכון להיום אני מסתדרת עם השיחות, אך חוששת לטעות, כי לאחרונה האחמשיות מאיימות שהן יקנסו את מי שתקליד את ההודעה בצורה לא נכונה אז אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה אבל יודעת שאף אחד אינו חף מטעויות 

הייתי רוצה לסיים את הרשומה בנימה חיובית ואופטימית אבל האיום בקנסות הוא אחד מהדברים שמפריעים לי במקום העבודה שלי ויש גם דברים נוספים כמו חוסר היכולת לצאת לשירותים מבלי לבקש רשות, ההפסקות הקצרות שאי אפשר לחרוג מהן אפילו בדקה, היחס הלא המכבד, השכר הנמוך ובכלל - המונוטוניות, העומס והלחץ שמאפיינים את העבודה במוקד. כל אלה מאפילים על ההצלחות שלי ועל הדברים הטובים והמעטים שמתרחשים במוקד. למרות הכל אני עדיין מחזיקה את עצמי ועובדת במוקד כבר שנתיים... עד שאמצא מקום עבודה שיתאים לי. 

בינתיים...

לאחר שנה שלמה של שהייה ממושכת בבית שמתי לב שההתנהגות שלי השתנתה ולא לכיוון החיובי. יצא לי לבחון את עצמי במצבים מסויימים וגיליתי שלעיתים קרובות קשה לי לשמור דברים בבטן כך שאני מוצאת את עצמי  מקטרת הרבה ובעיקר על כך שאין לי עבודה. הנושא זה מאוד מטריד ומעסיק אותי ובמצבים שממש קשה לי לא תמיד אני שמה לב ויכולה לדבר על המצב שלי במשך שעות וגם להמאיס את עצמי על כל מי שמנסה להקשיב לי.  

לפעמים אני מרגישה מעין חוסר שקט פנימי וברגע שאני מוטרדת קשה לי לשלוט בזה ואז אני מתחילה להתלונן  על עצמי, על המצב, על הכל... קצת מרגישה  שההתנהגות שלי מגיעה מאיזשהו מקום רגשי ולא פתור עם עצמי.

 זו הפעם הראשונה בחיי שאני מוצאת את עצמי מתנהגת באופן הזה אך יחד עם זאת זו גם הפעם הראשונה שאין לי עבודה לתקופה כל כך ארוכה. 

בעבר ראיתי את העבודה כמשהו שקובע את הערך שלי, שקובע מה אני שווה כאדם, ותמיד היה לי חשוב להוכיח את הערך שלי. לא חשבתי שאני שווה משהו בלי עבודה ועדיין לפעמים אני מרגישה שעצם זה שאני לא עובדת גורם לי להרגיש רע עם עצמי. לפעמים אני חוששת שלא אצליח לשוב לעבודה לאחר תקופה כל כך ארוכה שלא עבדתי. 

כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. כל העניין זה סביב העבודה כל כך בעייתי. מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה לצאת לעבודה ומצד שני כשאני כבר מתחילה לצאת לעבודה, אני מאוד לחוצה ולא יודעת האם אצליח להתמיד בה. לפעמים הייתי רוצה להיות שלמה עם עצמי,  ולדעת שהאושר שלי לא תלוי בעבודה ובהשתכרות, הייתי רוצה שהערך שלי לא יהיה תלוי בשום דבר אלא רק במי שאני ופשוט לקבל את עצמי כמו שאני, עם עבודה או בלעדיה.