המכתב שלא נשלח

לחנה

אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התקשיתי לעשות זאת כי הנתק מאוד הכאיב לי ואפילו העלה בי דמעות. לא הצלחתי להתמודד עם מה שזה הציף בתוכי. הרגשות שלי לא היו מעובדים מספיק ונגישים בשביל לגעת בהם.

לאחר שהקשר שלנו התנתק וגם שנים לאחר מכן חשבתי עליך הרבה ונזכרתי לפעמים בגעגוע ולפעמים בכאב במה שכבר אבד ואיננו עוד. לקח לי שנים עד שהצלחתי להגיע להבנה והשלמה עם מה שהרגשתי כלפיך. פעם בכמה זמן הייתה מבליחה בי איזשהי מחשבה שעזרה לי לסדר את הרגשות ולאזן את עצמי, בכל פעם קצת יותר 

לפעמים אני מדמיינת שאני פוגשת אותך וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך ולספר לך מה עבר עלי מהשנייה שהקשר שלנו הסתיים ועד היום. הייתי רוצה להגיד לך שאני אשמה בהכל, שהייתה לי חרדה שהרסה לי את החיים, שבעצם כל התקופה הזו שדיברנו היה לי איזשהו צורך בדמות אם או סמכות (ואולי גם חרדת נטישה) שתהיה שם בשבילי ותמלא את החלל העצום שיש לי בלב וגם עכשיו למרות שאני ואמא שלי כבר ביחסים טובים, מדברות על הכל ומבלות ביחד, את עדיין חסרה לי ואני מתגעגעת אליך. 

בדיוק ברגעים אלה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נמצאת בצימר ואמורה להיות בחופשה שחיכיתי לה הרבה זמן עם בעלי והילדה ואת היחידה שעולה לי בראש. ניסיתי להבין למה? למה אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין עולה לי במחשבה? ופתאום אתמול, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש לי סודות, שיש סודות שאני לוקחת איתי לקבר, אז כן אמא שלי יודעת מה הם, בעלי יודע מה הם, המטפלת שלי יודעת מה הם ואני מדברת איתה לא בגלל שאני צריכה טיפול אלא רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ורק את לא יודעת. הבנתי שיש לי סודות שאני רוצה לספר לך ואת לא נמצאת איתי, שאני מוכנה לספר לך הכל עלי, את כל הדברים הכי אישים, את כל מה שאת רוצה לדעת עלי ולא יודעת. כל כך הייתי רוצה שתהיי שם בשבילי כי ברגע שאשתף אותך לא אצטרך לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

לפעמים למרות שחלפו הרבה שנים עולה בי המחשבה לבוא לדבר אותך, פתאום להופיע משום מקום, אבל אני חוששת מאיך שאצטייר בעיניך, אולי זה יראה אובססיבי בעיניך או חסר אונים או מעורר רחמים, אולי זה יראה כאילו לא השתנתי או התבגרתי, וכמו בגיל 24 אני עדיין מחפשת אותך. אבל הדבר שאני הכי חוששת ממנו הוא שאם במקרה נפגש ברחוב או במקום אחר אז פשוט נחליף מבט קר ונתעלם אחת מהשנייה, לא בגלל שחלף זמן רב וזה לא מעניין אותי יותר אלא פשוט בגלל שאתבייש בעצמי ובמה שהייתי. זו הסיבה היחידה שבגללה אוכל לחלוף על פנייך מבלי לומר שלום.

כתבתי את הפוסט הזה כי הרגשתי צורך לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה אבל תמיד כשאני מנסה להיות גלויה עם עצמי בנוגע למה שאני מרגישה כלפייך הדברים טיפה יותר מורכבים... 

חנה, אני באמת אוהבת ומעריכה אותך ❤️

תודה לך על כל מה שהיית בשבילי! 

עדיין כאן...

 אז קצת נעלמתי מהבלוג. כל כך רציתי לחזור לכאן עם בשורות טובות, שסיימתי עם טיפולי הפוריות ושאני בהריון אבל לצערי זה לא המצב.

אני עדיין נמצאת בטיפולי פוריות ולא ממש מצליח לנו. חודש שעבר הרופא פוריות ניסה לשנות פרוטוקול במקום פרוטוקול ארוך (3 שבועות של הזרקות) הוא החליט לנסות פרוטוקול קצר (2 שבועות של הזרקות) וזה היה כישלון חרוץ. מיד כשיצאתי מהשאיבה נאמר לי ש-2 ביציות לא יצאו תקינות ואת השלישית שנראתה בסדר שלחו למעבדה. כשהבנתי שהשתיים הראשונות לא יצאו תקינות כבר לא האמנתי שהשלישית תצא תקינה למרות שרופא הפוריות ובעלי היו אופטימיים וכמובן שצדקתי. יום למחרת הרופא התקשר ואמר שלביצית יש 46 כרומוזומים וזה לא תקין . כך שעברתי שאיבה סתם ולא הייתה החזרה בכלל. 

בדר"כ השאיבות של הביציות נעשות בהרדמה כי ע"מ להוציא את הביצית צריך לדקור את השחלה וזה מלווה בכאב. בכל השאיבות שעשיתי עד היום העדפתי לעבור את השאיבה בלי הרדמה כי בדר"כ יש לי ביצית אחת או שתיים, זה גם מאפשר לי להשתחרר יותר מוקדם מהמחלקה. חוץ מזה בפעמים הראשונות בכלל לא הרגשתי את הדקירה כך שלא היה איכפת לי להיות ערה בזמן השאיבה אבל עכשיו כנראה שהמקום כבר רגיש והדקירה מתחילה להיות ממש כואבת ואם במקרה יוצאת ביצית אחת בכל שחלה (דבר שכבר קרה לי בסבב האחרון) זה כבר שתי דקירות ואני כבר לא בטוחה אם בא לי לסבול ככה, למרות שכל התהליך לוקח בדיוק 5 דקות. 

יש נשים שבשאיבה אחת מצליחים לשאוב להן 10 או 20 ביציות ואז הן פטורות מהשאיבה לתקופה מסוימת ורק מגיעות להחזרה. אצלי לצערי זה לא כך כי יש לי רזרבה שחלתית נמוכה (מעט ביציות וליתר דיוק 1-2) כתוצאה מהגיל, כך שכל פעם מחדש אני צריכה לעבור גם שאיבה וגם החזרה ואם אחרי השאיבה מתקבלת ביצית לא תקינה (כמו שקרה לי) זה מאוד מתסכל, גם הייתי צריכה לסבול וגם לא יצא מזה כלום.

נכון להיום אני אחרי עוד אחד מהסבבים עם ביצית אחת שהצליחו להחזיר וביום ראשון אני אמורה לעשות בדיקת בטא (בדיקת הריון) ולראות אם הסבב הצליח. האמת שקצת קשה לי להיות אופטימית, אבל נראה לי שאני מציאותית פשוט כי אנחנו כבר בסבב חמישי והכשלונות (של הסבבים) הולכים ומתרבים....והאמת שאני גם לא רוצה להיות אופטימית מידי כדי לא להתרסק, במידה והתוצאה תיהיה שלילית

עדיין בטיפולי פוריות

 עדיין ממשיכה עם טיפולי הפוריות, עד היום עברתי שתי החזרות שלא הצליחו ובקרוב מתחילה את ההחזרה השלישית. ככל שהזמן חולף זה מתחיל להיות יותר ויותר קשה, לא מבחינה פיזית אלא בעיקר מבחינה רגשית. לאחר כל החזרה של עובר יש המתנה של שבועיים מורטי עצבים שרק בסופם ניתן לדעת האם העובר נקלט או לא (באמצעות בדיקת דם). לפני כן אי אפשר לדעת דבר וצריך פשוט להמתין ולהעביר את הזמן שזה הדבר קשה ביותר במיוחד כשמצפים למשהו כל כך.  במהלך ההמתנה הזאת יש כל מיני סוגים של כאבים שחשים בגוף אבל אף אחד מהם לא יכול לרמז על התוצאה הסופית ותמיד ניתנים לפרשנות לחיוב או לשלילה. לפעמים אני מנסה להשתמש בבדיקת הריון ביתית ממש יום או יומיים לפני בדיקת הדם, למרות שאומרים שגם הבדיקות האלה לא תמיד אמינות ויכולות לעוות את התוצאה, אבל בכל זאת  אני מעדיפה לקחת את הסיכון מאשר להמתין. בינתיים בשתי ההחזרות האחרונות דווקא כן קיבלתי תוצאות מדויקות.

את ההחזרה האחרונה שלא הצליחה עשיתי לפני שבועיים ובדיוק היום, ביום חמישי, קיבלתי את התוצאות של בדיקת הדם, אבל כבר ידעתי מיום שלישי שהיא תיהיה שלילית כי השתמשתי בבדיקת ההיריון. חוץ מזה גם העדפתי להקדים את הדיכאון ליום שלישי ולהפטר ממנו מאשר להתחיל אותו ביום חמישי ולהכנס איתו לתוך הסופשבוע. כך שביום שלישי גם אני וגם בעלי היינו חסרי מצב רוח. לי היה מאוד קשה להתרכז בעבודה ולקחתי הרבה הפסקות עד שהיום הזה הסתיים  (למזלי סיימתי ב-12.00 כך שלא היה לי הרבה זמן לסבול) ובעלי חזר הביתה מוקדם כי גם לו לא היה חשק לעבוד. אז יום שלישי היה היום הרישמי של הדיכאון, יום שממש לא עשינו בו כלום. אפילו ויתרתי על ללכת לסרט עם אמא שלי והתברר שזו הייתה טעות כי אולי זה היה יכול לשפר לי קצת את מצב הרוח. ביום רביעי כבר הרגשנו קצת יותר טוב והיום קבענו תור חדש לרופא הפוריות כדי לתכנן את המשך הטיפול. 

הדבר החיובי היחיד שבאמת אפשר לומר על התהליך שהנתונים משתפרים מפעם לפעם והביציות שנשאבות יוצאות באיכות טובה יותר. אם בפעם הראשונה הצליחו לשאוב רק ביצית אחת אז עכשיו כבר הצליחו לשאוב 3 ביציות ואחת מהן הקפיאו לסבב הקרוב, כך שבמקום לעבור שוב את כל ההזרקות והשאיבה, עושים רק החזרה וזה מקל על הכל ומקצר את התהליך. מקווה שהביצית הזאת תעבור את שלב ההפשרה ובאמת תימצא מתאימה להחזרה, אבל עד אז יש לפחות עוד שבועיים.... 

כך נראים החיים שלי בתקופה הזאת, חיים בין שאיבה להחזרה ומקווים שפעם  הבאה תיהיה תוצאה טובה יותר ואולי אפילו הריון...

צורך שלא נגמר

כבר הרבה שנים שאני מתמודדת עם משהו שאני לא יכולה לדבר עליו  כי הוא מאוד מביך אותי, מסוג הדברים שאני יודעת שהם קיימים אך קשה לי להודות בהם.

אני מתמודדות עם סוג של היקשרות כלפי דמויות שעברו בחיי שמאוד חיבבתי ולא ממש יודעת איך להתגבר על זה. לא מדובר בתקופה קצרה של שבוע או שבועים אלא בתקופה ארוכה שיכולה להמשך שנים שבמהלכה אני מרגישה געגוע עצום ומעין תחושת הזדקקות  שאף פעם לא הרגשתי כלפי אף אדם. במהלך התקופה הזאת אני קצת מרוחקת ומנותקת מכולם, אני מתעוררת בבקרים והולכת לישון כשהמחשבות עליהן מציפות אותי ומידי פעם מתחמקת כשמנסים לשוחח איתי. הידיעה שאין באפשרותי לפגוש אותן או לדבר איתן מכאיבה לי מאוד ואין שום דבר שיכול להקל עלי.

תמיד כשאני חושבת עליהן אני חווה מעיין הצפה רגשית שמאוד קשה לי להתמודד איתה. לפעמים אני בוכה באמצע היום בלי שום סיבה ופעם  אפילו ניסיתי לחפש עליהן מידע ברשת בתקווה שזה יעזור לי להתגבר .

 לוקח לי  זמן רב עד  שהרגשות מתאזנים והטלטלה הרגשית חולפת ואז אני חוזרת לעצמי כאילו לא קרה דבר. אני יודעת שתמיד ארצה להיות בסביבתן כי אני מאוד מחבבת אותן  אך נכון להיום הן אינן ומאוד קשה לי לשאת את הצער והכאב בהיעדרן. לא ממש יודעת איך להתמודד עם כל המצב הזה.