ענייני עבודה ומסיבת פורים

 חלפה שנה מאז שהתחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי ועדיין אני לא מתחברת אליו.

 מהיום הראשון לא ממש התחברתי לעבודה במוקד ולעומס של השיחות להן נדרשתי לענות מידי יום. קמתי בבוקר עצובה ומדוכאת רק מהמחשבה על כך שאני צריכה להגיע למקום הזה. למרות שהיו הרבה שיחות, הזמן לא זז ומצאתי את עצמי מסתכלת כל דקה על השעון ובודקת כמה זמן נשאר עד ההפסקה או עד סופו של היום. עם הזמן בניתי לי מעין לו"ז קבוע לגבי זמן הכנת הקפה ושעת היציאה לשירותים ופשוט מחכה לרגעים האלה כדי שאוכל לצאת לכמה דקות  להתרענן. לא הייתי מרוצה מהאופי של העבודה וגם לא מהשכר שהיה נמוך מידי. במשך שנה, כמעט מידי יום ביומו הייתי סוקרת את מודעות הדרושים בחיפוש אחר משרה אחרת שיכולה יותר להתאים לדרישות שלי, אבל לא ממש מצאתי אחת כזו (כנראה בגלל שאני יותר מידי ביקורתית עם עצמי וחושבת שאין לי מספיק ניסיון או ביטחון בשביל לפנות לתחומים אחרים מעבר לשירות לקוחות). 

מרוב שהייתי מרוכזת בעצמי ובעצבות שהשתלטה עלי מידי בוקר, לא הייתי משוחחת עם אף אחד ובקושי אומרת שלום, פשוט הייתי מגיעה לעמדה שלי, מתיישבת ומתחילה לעבוד. גם כשראש הצוות שלי התחתנה וכולם איחלו לה מזל טוב בווטסאפ הקבוצתי לא הצלחתי להתחבר, להיות נחמדה, ולשלוח ברכה כמו כולם, אז פשוט התעלמתי. 

נתתי לזמן לעשות את שלו, הרגשתי איך העצבות שלי כמו הזמן נמרחת על שבועות וחודשים ולא עשיתי מאמץ כדי לשנות אותה ולהשתנות, לא רציתי לעשות דבר. כל מה שעניין אותי היו שעות ההגעה והיציאה שלי הביתה, כל בוקר הייתי רושמת על דף באיזו שעה נכנסתי לעבודה והקפדתי לצאת בדיוק בזמן שאני צריכה לצאת ולא דקה אחרי. את ההליכה הביתה לכיוון האוטובוס הייתי עושה כמעט בריצה, העיקר לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר.

נכון להיום אני עדיין לא אוהבת את מקום העבודה שלי, אמנם אני קצת יותר חברותית ותקשורתית ממה שהייתי ומצאתי אנשים להחליף איתם כמה מילים במהלך היום אך לא למרות זאת אני לא ממש שמחה או מרוצה

השבוע החליטו לארגן במקום העבודה שלי מסיבת פורים חגיגית. בהתחלה לא רציתי להגיע רק בגלל המחשבה על כך שאבזבז את הזמן היקר שלי על המקום הזה, אך ככל שחלף הזמן התחלתי יותר ויותר להשתכנע שאני צריכה להחליף אווירה וקצת לצאת מהשיגרה, לעשות משהו אחר ממה שאני רגילה וכך מצאתי את עצמי מאשרת הגעה למסיבה של מקום העבודה שלי שאני כל כך לא אוהבת. במחשבה זה עדיין לא מסתדר לי, שהמקום שאני שונאת יכול לגרום לי להנאה ולא מאמינה שהסכמתי לדבר הזה.

אולי אם יארגנו לעיתים קרובות יותר אירועי חברה כאלה זה יוכל להשפיע לטובה על מה שאני מרגישה...  

מקווה שלמרות הכל אהנה הערב.

 

צורך שלא נגמר

כבר הרבה שנים שאני מתמודדת עם משהו שאני לא יכולה לדבר עליו  כי הוא מאוד מביך אותי, מסוג הדברים שאני יודעת שהם קיימים אך קשה לי להודות בהם.

אני מתמודדות עם סוג של היקשרות כלפי דמויות שעברו בחיי שמאוד חיבבתי ולא ממש יודעת איך להתגבר על זה. לא מדובר בתקופה קצרה של שבוע או שבועים אלא בתקופה ארוכה שיכולה להמשך שנים שבמהלכה אני מרגישה געגוע עצום ומעין תחושת הזדקקות  שאף פעם לא הרגשתי כלפי אף אדם. במהלך התקופה הזאת אני קצת מרוחקת ומנותקת מכולם, אני מתעוררת בבקרים והולכת לישון כשהמחשבות עליהן מציפות אותי ומידי פעם מתחמקת כשמנסים לשוחח איתי. הידיעה שאין באפשרותי לפגוש אותן או לדבר איתן מכאיבה לי מאוד ואין שום דבר שיכול להקל עלי.

תמיד כשאני חושבת עליהן אני חווה מעיין הצפה רגשית שמאוד קשה לי להתמודד איתה. לפעמים אני בוכה באמצע היום בלי שום סיבה ופעם  אפילו ניסיתי לחפש עליהן מידע ברשת בתקווה שזה יעזור לי להתגבר .

 לוקח לי  זמן רב עד  שהרגשות מתאזנים והטלטלה הרגשית חולפת ואז אני חוזרת לעצמי כאילו לא קרה דבר. אני יודעת שתמיד ארצה להיות בסביבתן כי אני מאוד מחבבת אותן  אך נכון להיום הן אינן ומאוד קשה לי לשאת את הצער והכאב בהיעדרן. לא ממש יודעת איך להתמודד עם כל המצב הזה.