החלטתי שאני לא רוצה להביא יותר ילדים לעולם. יש לי ילדה אחת עם עיכוב מוטורי התפתחותי וזה מספיק לי. משפטים בסגנון "תביאי עוד ילד שלא תהיה לבד בעולם" שמגיעים מאמא שלי ממש לא מדברים אלי. אני זאת שהייתי לבד בעולם, בלי אחיות ובלי שתהיה לי מישהי לדבר איתה ושרדתי.
אני חושבת שהגעתי להחלטה סופית בעניין הזה פשוט בגלל שאני לא מרגישה שההורות תורמת לי או מאתגרת אותי, אלא רק מהווה קושי בחיים שצריך להתמודד איתו. מבחינתי ילד נוסף זה קושי נוסף ואני לא צריכה את זה. ההורות שלי לא מספקת אותי וגורמת לי להיות מאושרת אלא רק מתסכלת ומעציבה אותי. רגעי שמחה מעטים מאוד והתסכול מאפיל עליהן. אני יודעת שככל שהבת שלי תגדל, כך יגדל גם התסכול שלי ואולי גם שלה ולכן אני מעדיפה להיות מתוסכלת מילד אחד ולא משניים.
מעבר לכך - הלידה זכורה לי כאירוע טראומטי. הניתוח וההחלמה אלה דברים שאני לא מסוגלת לעבור שוב. אני לא מסוגלת להעביר את הגוף שלי טראומה נוספת, להכניס אותו מרצון למצב כזה בעיני זאת פשוט התעללות.
המהות שלנו בחיים לא מסתכמת בגידול ילדים והאמת שזה ממש לא מעניין או מעסיק אותי ואני דיי עושה זאת, בלית ברירה כי נקלעתי למצב שיש לי ילדה שאני לא ממש נהנית מהגידול והחינוך שלה בלשון המעטה. אני לא רואה את עצמי רצה אחרי ילד נוסף, עוברת שוב את תהליך הגמילה שגם היום בגיל 6 שנים עדיין לא הסתיים ויש פיספוסים. אני מגיעה למצב שכל שלב שאני עוברת איתה הוא איטי ומתסכל… אני יודעת שיש קורסים והדרכות הורים אבל זה פשוט כל כך לא מעניין אותי ואני לא מסוגלת לשמוע על ילדים יותר.
לצערי אני מרגישה שנהרסו לי החיים מהיום שהיא נולדה ולמרות שעוזרים לי עד כמה שניתן ואני משתדלת לעשות מה שאני יכולה, אני לא מוכנה לוותר על החופש שלי, על העצמאות שלי, על השפיות שלי שכרגע מוטלת בספק, ועל החיים שלי ולכבול את עצמי לסבל כפול לשארית חיי.
כל המצב הזה ממש מצער אותי כי באמת שלא כך דימיינתי את החיים שלי… לפחות אצלי יש פער עצום בין מה שאני רוצה לבין היכולות והמסוגלות שלי…. וזה בסדר אני מתרגלת….
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה