על החיים ועל המוות

לפעמים אני לא אוהבת את החיים שלי ויש רגעים שממש לא משנה לי אם אחייה או אמות. אני חושבת שעם הזמן הצלחתי לקבל מעין פרופורציה על החיים או איזשהי הבנה שאנחנו לא שולטים על כלום ולא יכולים לדעת מה יקרה לנו.

יש איזשהו כוח ששולט עלינו ומחליט מה יקרה לנו, מה נעשה, איפה נעבוד. הדבר היחיד שאנו צריכים לעשות הוא רק להיות מוכנים לקבל את זה ולהבין שזה מה יש וזה מי שאנחנו.

אני חושבת שהרעיון של מוות לאנשים שסובלים וגם לאנשים שלא מעוניינים לחיות הוא לא כל כך רע ובסופו של דבר לכל אחד אמורה להיות זכות בחירה על החיים שלו והחלטה אם בא לו לחיות או למות. לצערי אין לי אומץ להתאבד או לשים קץ לחיי למרות שלפעמים כשקשה לי אני רוצה לעשות זאת.

החיים עושים עלינו כל מיני מניפולציות כדי שנוכל להתאים את עצמנו למה שצריך גם אם זה כרוך בפגיעה רגשית או פיזית ואנחנו צריכים להבין שזה חלק מהחיים, ובהנחה שאנחנו אנשים נורמטיבים וקיבלנו את התנאים המתאימים לשרוד, גם אחרי נפילה, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקום ולחזור לחיות ואם אנחנו לא מצליחים משהו לא בסדר איתנו.
במקרה שלי כל שינוי שאני עושה בחיים מתבטא בפגיעה רגשית... בצניחה לשלבים מוקדמים יותר בחיי וטיפוס מחודש עד לאן שאני מצליחה. הפעם אני מרגישה שבצניחה הזו, הגבולות שלי נחדרו בכוח עד הילדות המוקדמת, המחשבות על המוות והרצון למות ועכשיו אני צריכה לבנות גבולות אחרים, יציבים יותר.. וזה קשה כשלפעמים התחושה הכללית היא של אובדן פנימי ובלבול... למרות שאני משתדלת לעשות מה שאני יכולה ע"מ לאזן אותם.

‍בתקופה הקורונה אני חושבת על האנשים המבוגרים שעומדים למות, שלאף אחד לא איכפת מהם וזה קצת מצער... אני יודעת שיום אחד אהיה חלק מהם אבל על עצמי לא ממש איכפת לי....

את רגעים האחרונים של חיי הייתי רוצה להקיף במוסיקה ולהיות עטופה ברכות לעד...