בעבודה

אז סוף סוף התחלתי עבודה חדשה ולאט לאט אני משאירה מאחור את התקופה הקשה שעברתי. אני שמחה שאני מצליחה להתגבר על דברים שהטרידו אותי ומתחילה תהליך של שינוי. הגעתי למסקנה שהישיבה בבית בחוסר מעש לא מתאימה לי ושאני זקוקה למסגרת, לקום כל יום בבוקר ולצאת לעבודה. יחד עם זאת לא כל כך קל לי לחזור לשיגרה של עבודה יומיומית, ללחץ, לאינטנסיביות כך שאני מרגילה את עצמי ללכת לישון מוקדם כדי שאהיה עירנית בבוקר ואוכל לתפקד כרגיל.

בהתחלה באמת שמחתי שאני מתחילה לעבוד אבל עכשיו קצת יותר קשה לי. אמנם אני עובדת בשירות לקוחות אבל העבודה שלי לא קלה. אני עובדת במוקד שירות במשך 6 שעות רצופות, עם הפסקה של 20  דקות, שע"מ לקבל אותה אני צריכה להזכיר לאחראים עלי שוב ושוב שעדיין לא יצאתי להפסקה, כי לאף אחד מהם זה  לא ממש איכפת.. אפילו כדי לצאת לשירותים אני צריכה לבקש רשות ולא תמיד מאשרים לי כך שלפעמים אני פשוט נאלצת להתאפק למרות שאני ממש צריכה...

לפעמים אני מרגישה שמתייחסים אלי בעבודה כמו ילדה קטנה שרק מחפשת תירוצים כדי לא לעבוד ואולי זה נכון לגבי הצעירים יותר אבל לא לגבי שיש לי קצת יותר ניסיון ומוסר עבודה. ההרגשה היא שהגעתי למקום עבודה שאם לא אלחם על הזכויות שמגיעות לי, לא אקבל אותן

גם לגבי חול המועד - כשכולם מקבלים חופשות באופן אוטומטי, אני צריכה לדאוג ולתזכר את האחראים עלי שאני לא מעוניינת לעבוד בימים האלה. 

העבודה הזאת כל כך אינטנסיבית כך שאפילו אי אפשר להחליף כמה מילים עם זו שיושבת לצידי סתם כדי שיהיה יותר נחמד. הסיבה היחידה שאני נשארת שם היא בגלל ששעת  היציאה נוחה לי ומאפשרת לי להתפנות אחה"צ לעיסוקים אחרים..

לפעמים אני מסתכלת קדימה לעבר עתיד וחושבת על השנים שעוד נותרו לי לעבוד כשאני בסה"כ בת 39 וזה מתסכל... מתסכל לדעת שהעתיד שלי מורכב רק מעבודה... בלי שום דבר מרגש או מעניין ששווה לחכות לו.