לאחרונה אני חושבת הרבה על הכתיבה כאן בבלוג ומתלבטת האם להמשיך לכתוב או להפסיק. מצד אחד זה נחמד להתפנות פעם בחודש מכל העיסוקים ולהקדיש זמן לכתיבה. הזמן הזה מאפשר לי להכנס קצת פנימה ולהתמקד במה שאני מרגישה או חושבת ולא תמיד מוצאת לזה זמן או מקום, הכתיבה מלווה אותי שנים רבות.
את הבלוג הראשון שלי פתחתי באתר תפוז כשהייתי סטודנטית, זה היה בלוג שכתבתי במשך 8 שנים, במהלך כל לימודי התואר הראשון וגם לאחר מכן. כשעברתי עם בעלי לחו"ל (לתקופה של 3 שנים) עברתי חרדה מאוד קשה שבעקבותיה מחקתי את הבלוג שלי מבלי אפילו להבין מה קורה לי ומה אני עושה. זו הייתה חרדה שקשורה לאינטרנט ולכתיבה ברשת, אני זוכרת שהיתה לי הרגשה שדברים זזים ומשתנים בפלטפורמה בזמן שאני עובדת עליה, דימיינתי שפרצו לי למחשב ולטלפון ומרוב חרדה ריסקתי לריצפה את 2 הטלפונים הניידים שהיו לי. התחלתי למחוק חברים בפייסבוק ולשלוח הודעות חרדתיות למישהי שנהגתי להתכתב איתה באותה התקופה, דבר שכמובן גרם לניתוק של הקשר. זו הייתה תקופה שלא ממש טיפלתי בעצמי וזה נתן את האותות שלו.
כשהתחלתי לכתוב בבלוג ההוא, הייתי בערך בת 24 והוא היווה מעין מפלט עבורי, שיתפתי שם בהכל, בכל דבר שקורה לי, בין אם זה בבית עם ההורים ובין עם זה בחוץ עם חברות או בלימודים. היה בי להט לכתיבה ומאגר בלתי נדלה של תכנים שרק העצים עם הזמן. אומנם בהתחלה לא כתבתי בשביל שיקראו אותי, ניסיתי לבדוק האם אני בכלל מתחברת לכל הרעיון הזה של הכתיבה אך עם הזמן נוספו לי קוראים והתגובות הפכו לבעלות ערך בעיני. הרגשתי שהקוראים מזדהים עם הדברים שעליהם כתבתי וזכיתי לפירגון והדדיות, לתגובות מרגשות, מצחיקות וגם מנחמות. הרגשתי שאני פשוט חיה בבלוג והצורך שלי בקשרים חברתיים בא על סיפוקו.
מחיקת הבלוג היה הדבר הכי נורא שיכל לקרות לי ועד היום לפעמים אני מצטערת על כך. אפילו לא עידכנתי או שלחתי קישור לבלוג חדש, ביום אחד פשוט נעלמתי ורק לאחר כמה שנים, כשהתחלתי לטפל בעצמי חזרתי לכתיבה שוב, התחלתי הכל מחדש והנה אני כאן, כותבת כבר שנה בלי קוראים קבועים.
ככל שהזמן עובר אני מקבלת את ההרגשה שעולם הבלוגים הולך ונעלם וכשאני נזכרת בבלוג שלי, אני מבינה שחווית הכתיבה באופן שחוויתי אותה לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, שהתגובות והקוראים כנראה כבר לא יהיו חלק ממנה ולפעמים זה קצת מתסכל... לפעמים זה גורם לי לתהות האם בכלל כדאי לי להמשיך ולהתמיד בכתיבה? האם זה באמת שווה את זה?
אני מודה עדיין לא ממש הגעתי להחלטה אבל לפחות הפעם, אם אחליט להעלם הבלוג הזה יישאר כל עוד זה יהיה אפשרי....
8 תגובות:
עולם הבלוגיה השתנה. פחות כותבים בו ופחות קוראים בו לטובת פלטפורמות שאני מכנה אותן כמתאימות לאנשים עם הפרעות קשב ( פייסבוק, טוויטר, טיק טוק...). אבל הבלוגיה היא עדיין המדיה החברתית האיכותית ביותר. אתר פרפרים נוסד בדיוק כדי לחשוף בלוגרים עצמאיים לשאר הקהילה ולפתוח קהילות מצומצמות סגורות לשאר העולם. לצערי ההצלחה להגיע אל האחרונות היא עדיין חלקית. לוקח זמן עד שצוברים קוראים קבועים. אפילו אצלי הם מונים כיום רק כ-8 או 9 בלבד. מספר תגובות עד 20 לעומת הימים שהבלוג שלי היה בישראבלוג והוא זכה ל-200 תגובות לפוסט. הדרך להגדיל את מספר הקוראים הקבועים שלך הוא להגיב בבלוגים של אחרים!!! ובוודאי להתייחס לכל תגובה שאת מקבלת אצלך.
מקווה שתתמידי בכתיבה!
אגב, מערכת התגובות שלך כרגע מאוד לא ידידותית לכתיבת תגוכות.
ממליץ לך לפנות לאמפי שתעזור לך להטמיע את מערכת התגובות המשוכללת. הידידותית והמאובטחת דיסקוס:
empiarti@gmail.com
אני מאמין ביכולת הריפוי הנהדרת של הכתיבה. אני גם מזדהה עם המחיקה שלך. אבל בניגוד אלייך אינני מביט לאחור.
מה שמחקתי בהתקף קשה של פארראנויה היה צריך להימחק גם כתוצאה של שיקול דעת, אצלי. יש דברים שאין צורך שישארו לעד, נאמרו, שלום לכם.
נכון להיום, אתר פרפרים הוא בעצם האתר היחיד שמנסה לרכז את הבלוגים ויוצר מעין קהילה של כותבים וקוראים. בלי האתר הזה היה הרבה יותר קשה להחשף לבלוגים אחרים.
האמת שניסיתי להטמיע את דיסקוס בבלוג אבל פחות התחברתי אליו, מעדיפה שהתגובות ישמרו בבלוג שלי ולא במע' חיצונית.
תודה על התגובה
מסכימה עם אריק, בכתיבה יש משהו תרפויטי. גם אני כתבתי שנים באתר של תפוז עד שקרס ובלע את קרוב ל 600 הרשומות שהיו לי שם. עד היום הפצע הזה לא נרפא ולא הגליד.
האתר של פרפרים נותן בהחלט מקום טוב והיות בו. ונכון, אין בו את כמות הכותבים והמגיבים שהיו כי קמו רשות אחרות שעונות על צרכים אחרים. אני מניחה שלבלוגים יהיה מקום גם אם יותר מצומצם ומי שהכתיבה היא חלק מעולמו, ימשיך ויכתוב וימצא את מעגל קוראיו. בהצלחה
אחת מהבעיות שלי היא שאני תמיד מסתכלת אחורה וגם עורכת השוואות, קשה לי להתנתק מהעבר.
אני רואה את התקף הפארנויה כשמשהו שלא היה אמור לקרות ולכן מחיקת הבלוג נתפסת בעיני כטעות
גם אני הצטערתי שתפוז קרס, כשרציתי לחזור לכתוב שם כבר לא הייתה אפשרות כזאת.
מסכימה איתך שמי שהכתיבה היא חלק מעולמו ימשיך לכתוב, פעם לכתיבה היה מקום מרכזי בחיים שלי היום אני מנסה לחזור לזה וזה לא קל
מכירה את עניין המחיקה. גם אני חטאתי במחיקות. נראה לי שתמיד חבל על מה שנמחק. ולכתוב כדאי כשיש חשק. מותר גם לעשות הפסקה ולחזור לזה אחרי תקופה, זה בסדר גמור. זה יכול לעזור בדברים שונים, וזה נחמד לחזור ולדפדף לאחור.
עד היום אני מצטערת שמחקתי את הבלוג שלי, שנים של השקעה שיורדים לטימיון זה באמת חבל...
הוסף רשומת תגובה