ברשומה הקודמת שכתבתי סיפרתי על כך שבעלי שיכנע אותי להביא ילד נוסף ושהתחלנו לקדם את הנושא הזה. אז למרות שאני משתפת פעולה ואנחנו עושים כל מה שצריך, עדיין יש רגעים שאני לא שלמה לחלוטין עם ההחלטה שקיבלתי.
כשאמרתי שאני מעוניינת להשאר עם ילדה אחת, בעלי ואמא שלי לחצו עלי לשנות את דעתי, הם דיברו בעיקר על כך שהמיומנויות החברתיות של הבת שלנו לא מפותחות מספיק ושהיא תשאר לבד. אמא שלי הזכירה זאת בכל הזדמנות שהיתה לה, אז בסופו של דבר השתכנעתי. זה לא הלהיב אותי או גרם לי לפתח ציפיות, אך מבחינה הגיונית זה נראה לי נכון והתחלנו לקדם את הנושא הזה, תוך חודש כבר הספקנו לעשות בדיקות גנטיות דרך הקופה וגם בדיקות גנטיות מורחבות באופן פרטי (שעלו לנו 5000 ש"ח).
לאחרונה כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא הזה היא אמרה שבעקבות התייעצות עם איש מקצוע היא שינתה את דעתה וחושבת שאני לא חייבת להביא ילד נוסף כי זה לא יתרום כלום לבת שלי (בת 9) ושהיא יכולה להיות אמא שלו. למרות שאמרתי לה שאני לא יכולה לשנות את דעתי אחרי שכבר החלטנו, הרגשתי שהכל מתערער אצלי. אחרי שכבר השתכנעתי וניסיתי לאמץ לעצמי השקפת עולם שונה על הנושא הזה הכל מתרסק וחוזר לנקודת ההתחלה. לאמא שלי יש המון השפעה עלי ולפעמים החיים שלי נראים כמו נדנדה, נוטים כל פעם לצד אחר בהתאם לדעותיה.
יחד עם זאת גם אני לא חזקה מספיק ונותנת לכל דבר לטלטל אותי, קשה לי לגבש החלטה ולדבוק בה עד הסוף. ההחלטות שאני מקבלת בחיים לרוב מגיעות מהשכל, קשה לי להתחבר לרגש וגם אם אני מצליחה זה לא מחזיק לאורך זמן. לרוב כשאני צריכה לקבל החלטה חשובה אני תמיד נמצאת במצב של לא יודעת, לא בטוחה וכנראה באופן לא מודע אני פשוט ממתינה שמישהו אחר יקבל את ההחלטה במקומי. אני אף פעם לא מצליחה להרגיש שאני שולטת החלטית ויציבה בדרך שאני בוחרת לעצמי. אני גם יודעת שאם אחזור בי ואחליט לא להביא ילד נוסף, זה יחזיק מעמד לחודש בערך ואז שוב יתחילו הספקות.... חוסר ההחלטיות הוא דפוס התנהגות בחיי, אני מלאה בקונפליקטים פנימים שאינני יכולה לפתור ולכן לפחות כלפי חוץ אני כמעט תמיד מתפשרת.
מאחר שאני לא מצליחה למצוא את הפתרון בתוכי, אני נאלצת לצאת החוצה להתחיל קצת להתייעץ ולשמוע דיעות של אנשים אחרים...
5 תגובות:
היי
התפתיתי כמעט לכתוב דברי חיזוק, אבל נדמה לי שאינך זקוקה לאף חיזוק. את צריכה לשאול את עצמך שאלה אחת שפרקתי אותה לשלוש:
מי יהיה בהריון? מי יילד את הילד/ה?
מי יגדל אותו/ה?
ל-מי תהיה אולי טראומה פוסט הריון?
התשובה על כך היא הבסיס לכל החלטה שלך.
ישראלים מלכים בלתת עצות....
שעשע אותי לקרוא בתחילת הפוסט שאת כותבת כל הצעדים וצפיתי לקרוא תיאורים איך את רוכבת על המוט של בעלך. אבל כלום. בדיקות גנטיות.
החיים שלך מדכאים והפוסטים שלך כל פעם מעודדים אותי על כך שאיני נשוי למרות שאני לעיתים בודד.
בקיצור אין לי עצה בשבילך. אולי תגידי לבעלך שאת קודם רוצה להנות יותר מהמין לפני שאת שוב נכנסת להריון. נראה לי שזה ילהיב וישלהב אותו ויאפשר לך לדחות את ההחלטה בעוד זמן מה.
איך אני שונא "אנונימי", דוגמה לפחדנות בסיסית ולטוקבקיסט.ית מובהק, שמטרתו "רוע" "פרובוקציה" ורשות לשחרר את "הטורט" המזויף.
השתעשעת מצערה של אשה? מכאביה? מחרדתה?
אם אין לך עצות, בשביל מה לחרטט תשובה אכזרית כלכך?
יכולה לספר לך שביני ובין אחותי הקטנה היו 16 שנים ומערכת היחסים היתה נפלאה ותרמה רבות לשתינו. ולא. לא הייתי האמא שלה. יש לה אחת.
מרוב שהיה טוב חיקיתי את זה ובין בכורתי לבני הצער 16.5 שנים. והיא לא היתה אמא שלו אפילו ליום אחד.
אבל כן תפקדה ומתפקדת כאחות. ולשניהם מערכת היחסים הזו חשובה.
לא מציעה לך. רק מספרת נסיון.
יש לי 4 ילדים. כשפער הגילאים קטן מתפתחת תחרותיות קשה, ודווקא בפער כזה, שבו העליונות של הבכורה מבוססת, מתפתחת החברות הכי טובה
הוסף רשומת תגובה