המכתב שלא נשלח

לחנה

אני יודעת שחלפו בערך 8 שנים מהפעם האחרונה שדיברנו או נפגשנו. הרבה פעמים ניסיתי להעלות על הכתב מה אני מרגישה או חושבת בהקשר אליך אבל התקשיתי לעשות זאת כי זה מאוד הכאיב לי ואפילו העלה בי דמעות. לא הצלחתי להתמודד עם מה שזה הציף בתוכי. הרגשות שלי לא היו מעובדים מספיק ונגישים בשביל לגעת בהם.

גם לאחר שהקשר שלנו התנתק וגם שנים לאחר מכן חשבתי עליך הרבה ונזכרתי לפעמים בגעגוע ולפעמים בכאב במה שכבר אבד ואיננו עוד. לקח לי שנים עד שהצלחתי להגיע להבנה והשלמה עם מה שהרגשתי כלפיך. פעם בכמה זמן הייתה מבליחה בי איזשהי מחשבה שעזרה לי לסדר את הרגשות ולאזן את עצמי, בכל פעם קצת יותר 

לפעמים אני מדמיינת שאני פוגשת אותך וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך ולספר לך מה עבר עלי מהשנייה שהקשר שלנו הסתיים ועד היום. הייתי רוצה להגיד לך שאני אשמה בהכל, שהייתה לי חרדה שהרסה לי את החיים, שבעצם כל התקופה הזו שדיברנו היה לי איזשהו צורך בדמות אם או סמכות (ואולי גם חרדת נטישה) שתהיה שם בשבילי ותמלא את החלל העצום שיש לי בלב וגם עכשיו למרות שאני ואמא שלי כבר ביחסים טובים, מדברות על הכל ומבלות ביחד, את עדיין חסרה לי ואני מתגעגעת אליך. 

בדיוק ברגעים אלה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נמצאת בצימר ואמורה להיות בחופשה שחיכיתי לה הרבה זמן עם בעלי והילדה ואת היחידה שעולה לי בראש. ניסיתי להבין למה? למה אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין עולה לי במחשבה? ופתאום אתמול, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש לי סודות, שיש סודות שאני לוקחת איתי לקבר, אז כן אמא שלי יודעת מה הם, בעלי יודע מה הם, המטפלת שלי יודעת מה הם ואני מדברת איתה לא בגלל שאני צריכה טיפול אלא רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ורק את לא יודעת. הבנתי שיש לי סודות שאני רוצה לספר לך ואת לא נמצאת איתי, שאני מוכנה לספר לך הכל עלי, את כל הדברים הכי אישים, את כל מה שאת רוצה לדעת עלי ולא יודעת. כל כך הייתי רוצה שתהיי שם בשבילי כי ברגע שאשתף אותך לא אצטרך לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

לפעמים למרות שחלפו הרבה שנים עולה בי המחשבה לבוא לדבר אותך, פתאום להופיע משום מקום, אבל אני חוששת מאיך שאצטייר בעיניך, אולי זה יראה אובססיבי בעיניך או חסר אונים או מעורר רחמים, אולי זה יראה כאילו לא השתנתי או התבגרתי, וכמו בגיל 24 אני עדיין מחפשת אותך. אבל הדבר שאני הכי חוששת ממנו הוא שאם במקרה נפגש ברחוב או במקום אחר אז פשוט נחליף מבט קר ונתעלם אחת מהשנייה, לא בגלל שחלף זמן רב וזה לא מעניין אותי יותר אלא פשוט בגלל שאתבייש בעצמי ובמה שהייתי. זו הסיבה היחידה שבגללה אוכל לחלוף על פנייך מבלי לומר שלום.

כתבתי את הפוסט הזה כי הרגשתי צורך לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה אבל תמיד כשאני מנסה להיות גלויה עם עצמי בנוגע למה שאני מרגישה כלפייך הדברים טיפה יותר מורכבים... 

חנה, אני באמת אוהבת ומעריכה אותך ❤️

תודה לך על כל מה שהיית בשבילי! 

בדרך לתרומת ביצית

 אז אני יודעת שאני לא מקפידה לעדכן כאן לעיתים קרובות, מצד אחד הייתי רוצה לעדכן יותר ומצד שני הכתיבה היא תחביב ששייך לעבר שלי, ולפעמים אני לא בטוחה עד כמה הכתיבה משרתת אותי היום. אני מצליחה לכתוב רק ברגעים שאני לבד ובאמת יש לי זמן ואולי גם בתקופות שאני יותר מכונסת בתוך עצמי, בעבר הייתי כותבת כמעט בכל זמן פנוי שיש לי. אז אולי דברים מתחילים להשתנות ואני צריכה להשתנות איתם אבל אם כבר מצאתי זמן לעדכן ואני במוד הנכון אז מעדכנת....

עד לפני חודש וחצי בערך הייתי בטיפולי פוריות שלצערי לא הצליחו. גם בשאיבה האחרונה שעשיתי, הביצית שהתקבלה לא הייתה תקינה ורופא הפוריות אמר שאין טעם להמשיך בטיפולים וכדאי לפנות לתרומת ביצית. למרות שהייתה לי הרגשה שזה מה שיקרה, היה לי קשה לקבל את זה ועברתי תקופה קשה, מעין סוג של אבל ואובדן של היכולת שלי להביא ילד בכוחות עצמי. אמנם הבנתי שזה עניין של גיל ושאין לי דרך לשנות את המצב, ושבאמת עשיתי כל מה שיכולתי, אבל עדיין זה היה תהליך שהייתי צריכה לעבור עם עצמי כדי להגיע להשלמה עם המצב ולהבנה שאם אני רוצה ילד נוסף, תרומת ביצית זו הדרך היחידה.

אז המשכנו הלאה ופנינו לתרומת ביצית דרך רופא הפוריות שמלווה אותנו. היינו בפגישת ייעוץ עם החברה שמספקת את התורמות והתחלנו את התהליך. בהתחלה בעלי היה צריך לעשות בדיקות גנטיות כדי לוודא שהוא לא נשא של איזשהו גן שיכול לעבור לעובר. מאחר שנאמר לנו שהתוצאות יגיעו רק בעוד 3 חודשים החלטנו שזה מספיק זמן בשביל להמשיך לנסות ולפעול בכל החזיתות האפשריות ע"מ שמשהו יצליח. דבר ראשון פנינו לרופא פוריות אחר כדי לקבל חוות דעת נוספת על המשך הטיפולים ודבר שני - פשוט התחלנו לנסות להכנס להריון לבד באופן טבעי, לבעלי זה היה נשמע חסר סיכוי לחלוטין אבל אני לא ויתרתי והחלטתי שאני עושה הכל בשביל שנצליח.

לאחר 3 חודשים התוצאות הגנטיות של בעלי התקבלו ולצערי גילו שיש לו גן של פיגור שכלי וזה אומר שכל מה שמוצאים אצלו צריך גם לבדוק אצל התורמת ואם היא נושאת גן כזה, אז היא לא מתאימה כי שני נשאים של אותו גן יכולים להעביר אותו לעובר.

ע"מ שנוכל לבחור תורמת, קיבלנו קטלוג שמרכז את כל התורמות עם תמונות ואינפורמציה בסיסית והיינו צריכים לבחור 3 מתוכן. לצערי לא היו הרבה תורמות ורובן היו בלונדיניות כך שנאלצנו לחפש תורמת שלפחות תיהיה קרובה אלינו בגוון העור ובצבע השיער ודיי להתפשר כי דימיון מוחלט אי אפשר למצוא.. אז לאחר כמה התלבטויות ויעוץ גנטי שעברנו מצאנו תורמת שתוכל להתאים לנו. רק שהיא צריכה להיבדק לגן שנמצא אצל בעלי ואם היא לא תהיה נשאית, היא תוכל להיות התורמת שלנו

נכון להיום אנחנו מחכים לאישור של התורמת לבצע את הבדיקה הגנטית וכמובן לתוצאות. אנחנו יודעים שזה ייקח זמן, לפחות 4 חודשים עד שישלחו את הזרע לחו"ל, יעשו את ההפריה עם הביצית ויחזירו לארץ אבל זה מה שיש. בינתיים כמו שכתבתי לפני כן אנחנו מנסים להכנס להריון לבד ומחזיקים אצבעות שאולי בכל זאת נצליח ולא נצטרך תרומת ביצית.

על חופשות ואילוצים בעבודה

 ושוב פעם כמו בכל שנה כשאני מבקשת בעבודה לצאת לחופשה בחג, מתחיל הסיפור הזה שאני לא יודעת האם יתייחסו ויאשרו לי או שיתעלמו ואצטרך לדאוג לי למחליף. האמת שההתנהלות הזאת קצת מתחילה להמאס עלי ואני מוצאת את עצמי מתלוננת לא מעט, בעיקר בפני בעלי, על העבודה ועל היחס שהנציגים מקבלים.

 

מאחר שאני עובדת בעבודה לא קלה ולא מתגמלת במיוחד, יש תחלופה גבוהה של עובדים. כל שנה או שנה וחצי מתחלפת ראש צוות במוקד ומגיעה מישהי הרבה יותר גרועה מהקודמת. לשמחתי הרבה כמעט ולא יוצא לי לפגוש אותן, אך למרות זאת יש כל מיני אי הבנות עם ראש הצוות החדשה שנובעות מכך שכנראה לא עשו לה הדרכה כמו שצריך או שהיא חוששת לפנות למנהלת המוקד שנמצאת מעליה בדברים שהיא לא יודעת מה לעשות ואז הכי קל  זה פשוט לנזוף בנציג במקום לברר מה באמת הבעיה . 

מי שעוקב אחרי יודע שאני נמצאת בטיפולי פוריות וזה מאלץ אותי להעדר בבקרים מהעבודה ולהכנס מאוחר יותר למשמרת. כמובן שאני עושה זאת באישור המנהלת של המוקד שיודעת שאני בטיפולים. כל פעם שאני מאחרת אני מעדכנת אותה והיא מטפלת לי בנושא הנוכחות. בעבודה, אף אחד לא יודע שאני בטיפולים חוץ ממנה ומעדיפה להשאיר זאת כך ואז נוצר מצב שראש הצוות מתקשרת אלי בבקרים כשאני נמצאת במעקב ושואלת למה אני לא במשמרת. אז בפעמים הראשונות באמת הייתי עונה לה ואומרת לה שזה באישור המנהלת אבל התשובה הזאת, שנראית לי הכי מתקבלת על הדעת, לא הייתה מספקת אותה  והיא הייתה נוזפת בי ואומרת שאני צריכה לעדכן אותה ולא את מנהלת המוקד.

באחד מהימים כשהגעתי למוקד לאסוף טופס מסוים, ניגשתי למנהלת המוקד וסיפרתי לה שמתקשרים לחפש אותי בימים שאני מעדכנת אותה שאאחר והיא אמרה שזה בסדר כי היא מטפלת לי בדוח הנוכחות ושתשוחח על כך עם ראש הצוות. כמובן שהיא לא עשתה זאת וכמה ימים לאחר מכן התחלתי לקבל הודעות נזיפה כמו "למה זה לא עובר דרכי?! אני מטפלת במשמרות ועובדת בבמה!" או "אני המנהלת שלך לא ....(מנהלת המוקד) אני באמת לא מצליחה להבין את זה!" . ובפעם אחרת היא כתבה: "מתי תביני שאת צריכה לפנות אלי לגבי משמרות?!" 

לאחר מכן כבר הפסקתי לענות ולהגיב להודעות שלה כי כבר הרגשתי שלא נעים לי להנזף על משהו שסוכם מראש עם המנהלת שמעליה ואם מנהלת המוקד לא עידכנה אותה אז אין לי יותר מידי מה לעשות בעניין.  היו רגעים שפשוט ייחלתי שתדווח לה כבר שאני נעדרת מהעבודה ואז היא תקבל תשובה.  אם אני הייתי במקום ראש הצוות פשוט הייתי ניגשת למנהלת מציגה בפניה את הבעיה ושואלת מה לעשות, זה כל כך פשוט!!!! ברגע שמישהו אומר שיש לו אישור מיוחד מהמנהלת כדאי לברר קודם במקום לנזוף במישהו שממש לא מגיע לו להנזף.

מאז אותו מקרה כבר הבנתי שיש כאן עסק עם מישהי לא כל כך חכמה וכל פעם שהיא הייתה מתקשרת הייתי עוברת אוטומטית לכוננות ספיגה. לפני מספר שבועות הייתי בשאיבת ביציות ולא הגעתי לעבודה, אז בשעות הערב ראש הצוות התקשרה אלי והתחילה את השיחה ב-"היי, זאת.....(השם שלה), מה נשמע?" כמובן שלאור כל המקרים הקודמים שקרו לי איתה כבר הכנתי את עצמי לנזיפה, ובמקום להגיד לה בסדר. עניתי לה "כן?" במילים אחרות תגידי מה את רוצה ונסיים את השיחה. עם כל הכבוד היא לא חברה שלי והשאלה הזאת לא נראתה לי מתאימה בכלל. אז היא צחקה מהעבר השני של הקו ושאלה "מה כן? שמעתי שלא הגעת אז התקשרתי לשאול אם הכל בסדר ואם את צריכה משהו תודיעי לי" אמרתי לה תודה וניתקתי. אז אולי זה נשמע נחמד ואיכפתי אבל אני לא קונה את השינוי הפתאומי ביחס, משערת  שפשוט התלוננו עליה אז היא החליטה לשנות את הטון.

למרות שאני לא רוצה להתנהל מולה, אין לי ממש ברירה כי היא מסדרת את המשמרות ולא תמיד מתייחסת לבקשות של הנציגים ובמקרה כזה, אני זאת  שצריכה למצוא לעצמי מחליף וגם לעדכן אותה שתאשר את ההחלפה. תמיד כשנשלחות המשמרות בערב, אני מגלה שלא שובצתי למשמרת בהתאם למה שביקשתי וזה מאוד מכעיס ומתסכל. ואז גם מתחיל הלחץ, מה יקרה אם היא לא תאשר?  מה יקרה אם היא לא תראה את ההודעה שלי?  מה יקרה אם לא אמצא מחליף? כל שבוע אותו דבר. וזה גם מה שעומד לקרות עם  חופשת הפסח שביקשתי שבועיים מראש. עד שלא אראה את הסידור של המשמרות לשבוע הבא, אני לא באמת אוכל לדעת האם התייחסו לבקשה שלי או לא.

אני סופגת הרבה ושותקת, לא נכנסת לעימותים ובוחרת את המלחמות שלי... מחזיקה את עצמי עד הרגע שאכנס להריון ואז כבר אוכל להתחיל לספור את הימים עד העזיבה.

עידכון:

וכמו שציפיתי אף אחד לא התייחס לבקשה ושיבצו אותי לעבוד כל השבוע אפילו שהודעתי 3 שבועות מראש. כמובן שאני לא מתכוונת לעבוד אפילו יום אחד במהלך השבוע הזה, הרסו לי את המצב הרוח... צריכה ללמוד לא לקחת דברים ללב

בטיפולים...

 אני יודעת שאני כבר לא נמצאת פה הרבה. החיים שלי סובבים סביב טיפולי הפוריות. הנושא הזה צבע לי את החיים וכל שאר הדברים פשוט נדחקו לשוליים. גם מצב הרוח שלי לא במיטבו ואין לי חשק לעשות דבר, אפילו את לימודי הקונדיטוריה שתיכננתי לברר לגביהם אני לא מצליחה לקדם.

לפני חודש בערך התחלתי סבב חדש של הזרקות. כנראה שמרוב שהזריקות הפכו לעניין שבשיגרה, התחלתי לעבוד על אוטומט והתבלבלתי בזריקות, במקום זריקה שממריצה הזרקתי בטעות זריקה שמדכאת. עשיתי זאת במשך יומיים וממש במקרה עליתי על הטעות. מסתבר שזה היה מאוחר מידי כי כל הזקיקים שהיו אמורים לגדול פשוט נעלמו, לא היה ניתן לקדם את התהליך בלעדיהם וכל הפעילות ההורמונלית שלי השתבשה. הרגשתי אשמה בעיכוב הזה ושהכל השתבש בגלל הטעות שעשיתי, היה לי מאוד קשה לסלוח לעצמי והייתי ממש בדאון. 

בעקבת המצב שנוצר, נאלצתי להמתין כמעט 4 שבועות שייקרה משהו, חיכיתי לביוץ שלא הגיע או למחזור שייסמל התחלה של סבב חדש. בסופו של דבר, אחרי המתנה ממושכת גדל זקיק אחד, ולרגע נולדה בי התקווה שאולי בכל זאת ניתן יהיה להציל את הסבב הזה וכן להגיע לשאיבה והחזרה. לרגע באמת הייתי מאושרת וחשבתי שעברתי את המשוכה הזאת.

במשך שבוע וחצי הזרקתי בדיוק מה שהרופא ביקש ובדקתי את עצמי שוב ושוב לוודא שהטעות שעשיתי לא תחזור על עצמה. במהלך השבוע הזה באמת התחלתי להתעודד, הרגשתי שיצאתי מהמקום הכי נמוך שיכולתי להיות בו ועכשיו אני מטפסת חזרה למעלה. הכל התנהל בהתאם ציפיות, הזקיק אכן גדל, שאבו לי אותו בתחילת השבוע והתחילו להפרות. הבעיה התחילה כשהתוצאות של ההפריה איחרו להגיע, שזה תמיד מדליק נורה אדומה לגבי ההמשך, אבל למרות זאת האחות התקשרה לדווח שהתחילה הפריה ואף קבעה לי תאריך להחזרה שהיה אמור להתקיים ביום חמישי האחרון אחרי הצהרים.

כשהגיע יום חמישי לקחתי יום חופש וקבעתי תור לדיקור, הכל היה מוכן, אפילו התיק . אך בסביבות 10:00 בבוקר באותו יום הרופא פוריות שלח לי הודעה שהביצית הפסיקה להתפתח וההחזרה מבוטלת. זה היה מאוד מצער ומתסכל! ועדיין למרות שעברו כבר כמה ימים קשה לי להתנער מתחושת הפיספוס ומכך שאוטוטו היינו מצליחים. בעלי מתחיל להעלות את הרעיון של תרומת ביצית ואני עדיין רוצה להאמין שאולי עוד נוכל להצליח מביצית שלי.

 נמצאת בתקופה ממש גרועה ומתסכלת בחיי, מרגישה כמו ברכבת הרים, כשבתוכי תקווה שנבנית ומתנפצת כל פעם מחדש מבלי יכולת לשנות או להשפיע על התהליך... 

עדיין כאן...

 אז קצת נעלמתי מהבלוג. כל כך רציתי לחזור לכאן עם בשורות טובות, שסיימתי עם טיפולי הפוריות ושאני בהריון אבל לצערי זה לא המצב.

אני עדיין נמצאת בטיפולי פוריות ולא ממש מצליח לנו. חודש שעבר הרופא פוריות ניסה לשנות פרוטוקול במקום פרוטוקול ארוך (3 שבועות של הזרקות) הוא החליט לנסות פרוטוקול קצר (2 שבועות של הזרקות) וזה היה כישלון חרוץ. מיד כשיצאתי מהשאיבה נאמר לי ש-2 ביציות לא יצאו תקינות ואת השלישית שנראתה בסדר שלחו למעבדה. כשהבנתי שהשתיים הראשונות לא יצאו תקינות כבר לא האמנתי שהשלישית תצא תקינה למרות שרופא הפוריות ובעלי היו אופטימיים וכמובן שצדקתי. יום למחרת הרופא התקשר ואמר שלביצית יש 46 כרומוזומים וזה לא תקין . כך שעברתי שאיבה סתם ולא הייתה החזרה בכלל. 

בדר"כ השאיבות של הביציות נעשות בהרדמה כי ע"מ להוציא את הביצית צריך לדקור את השחלה וזה מלווה בכאב. בכל השאיבות שעשיתי עד היום העדפתי לעבור את השאיבה בלי הרדמה כי בדר"כ יש לי ביצית אחת או שתיים, זה גם מאפשר לי להשתחרר יותר מוקדם מהמחלקה. חוץ מזה בפעמים הראשונות בכלל לא הרגשתי את הדקירה כך שלא היה איכפת לי להיות ערה בזמן השאיבה אבל עכשיו כנראה שהמקום כבר רגיש והדקירה מתחילה להיות ממש כואבת ואם במקרה יוצאת ביצית אחת בכל שחלה (דבר שכבר קרה לי בסבב האחרון) זה כבר שתי דקירות ואני כבר לא בטוחה אם בא לי לסבול ככה, למרות שכל התהליך לוקח בדיוק 5 דקות. 

יש נשים שבשאיבה אחת מצליחים לשאוב להן 10 או 20 ביציות ואז הן פטורות מהשאיבה לתקופה מסוימת ורק מגיעות להחזרה. אצלי לצערי זה לא כך כי יש לי רזרבה שחלתית נמוכה (מעט ביציות וליתר דיוק 1-2) כתוצאה מהגיל, כך שכל פעם מחדש אני צריכה לעבור גם שאיבה וגם החזרה ואם אחרי השאיבה מתקבלת ביצית לא תקינה (כמו שקרה לי) זה מאוד מתסכל, גם הייתי צריכה לסבול וגם לא יצא מזה כלום.

נכון להיום אני אחרי עוד אחד מהסבבים עם ביצית אחת שהצליחו להחזיר וביום ראשון אני אמורה לעשות בדיקת בטא (בדיקת הריון) ולראות אם הסבב הצליח. האמת שקצת קשה לי להיות אופטימית, אבל נראה לי שאני מציאותית פשוט כי אנחנו כבר בסבב חמישי והכשלונות (של הסבבים) הולכים ומתרבים....והאמת שאני גם לא רוצה להיות אופטימית מידי כדי לא להתרסק, במידה והתוצאה תיהיה שלילית

עדיין בטיפולי פוריות

 עדיין ממשיכה עם טיפולי הפוריות, עד היום עברתי שתי החזרות שלא הצליחו ובקרוב מתחילה את ההחזרה השלישית. ככל שהזמן חולף זה מתחיל להיות יותר ויותר קשה, לא מבחינה פיזית אלא בעיקר מבחינה רגשית. לאחר כל החזרה של עובר יש המתנה של שבועיים מורטי עצבים שרק בסופם ניתן לדעת האם העובר נקלט או לא (באמצעות בדיקת דם). לפני כן אי אפשר לדעת דבר וצריך פשוט להמתין ולהעביר את הזמן שזה הדבר קשה ביותר במיוחד כשמצפים למשהו כל כך.  במהלך ההמתנה הזאת יש כל מיני סוגים של כאבים שחשים בגוף אבל אף אחד מהם לא יכול לרמז על התוצאה הסופית ותמיד ניתנים לפרשנות לחיוב או לשלילה. לפעמים אני מנסה להשתמש בבדיקת הריון ביתית ממש יום או יומיים לפני בדיקת הדם, למרות שאומרים שגם הבדיקות האלה לא תמיד אמינות ויכולות לעוות את התוצאה, אבל בכל זאת  אני מעדיפה לקחת את הסיכון מאשר להמתין. בינתיים בשתי ההחזרות האחרונות דווקא כן קיבלתי תוצאות מדויקות.

את ההחזרה האחרונה שלא הצליחה עשיתי לפני שבועיים ובדיוק היום, ביום חמישי, קיבלתי את התוצאות של בדיקת הדם, אבל כבר ידעתי מיום שלישי שהיא תיהיה שלילית כי השתמשתי בבדיקת ההיריון. חוץ מזה גם העדפתי להקדים את הדיכאון ליום שלישי ולהפטר ממנו מאשר להתחיל אותו ביום חמישי ולהכנס איתו לתוך הסופשבוע. כך שביום שלישי גם אני וגם בעלי היינו חסרי מצב רוח. לי היה מאוד קשה להתרכז בעבודה ולקחתי הרבה הפסקות עד שהיום הזה הסתיים  (למזלי סיימתי ב-12.00 כך שלא היה לי הרבה זמן לסבול) ובעלי חזר הביתה מוקדם כי גם לו לא היה חשק לעבוד. אז יום שלישי היה היום הרישמי של הדיכאון, יום שממש לא עשינו בו כלום. אפילו ויתרתי על ללכת לסרט עם אמא שלי והתברר שזו הייתה טעות כי אולי זה היה יכול לשפר לי קצת את מצב הרוח. ביום רביעי כבר הרגשנו קצת יותר טוב והיום קבענו תור חדש לרופא הפוריות כדי לתכנן את המשך הטיפול. 

הדבר החיובי היחיד שבאמת אפשר לומר על התהליך שהנתונים משתפרים מפעם לפעם והביציות שנשאבות יוצאות באיכות טובה יותר. אם בפעם הראשונה הצליחו לשאוב רק ביצית אחת אז עכשיו כבר הצליחו לשאוב 3 ביציות ואחת מהן הקפיאו לסבב הקרוב, כך שבמקום לעבור שוב את כל ההזרקות והשאיבה, עושים רק החזרה וזה מקל על הכל ומקצר את התהליך. מקווה שהביצית הזאת תעבור את שלב ההפשרה ובאמת תימצא מתאימה להחזרה, אבל עד אז יש לפחות עוד שבועיים.... 

כך נראים החיים שלי בתקופה הזאת, חיים בין שאיבה להחזרה ומקווים שפעם  הבאה תיהיה תוצאה טובה יותר ואולי אפילו הריון...

על טיפולי פוריות והתחביב החדש שלי

 הרבה זמן לא עדכנתי מה קורה איתי. לא בגלל שלא היה לי זמן אלא בגלל שהתחלתי עם תחביב חדש של אפייה ואת רוב הזמן הפנוי שלי אני מעדיפה לבלות במטבח. גיליתי שאני מאוד אוהבת לאפות ולהתנסות באפייה של דברים חדשים. אני אמנם נמצאת בשלב דיי ראשוני ולא הכל מצליח לי אבל אני רוכשת קורסים דיגיטלים, נרשמת לסדנאות פרונטליות , מחפשת מתכונים ברשת ומשתדלת לפחות פעם בשבוע לאפות משהו למשפחה כך שאני משתפרת מפעם לפעם ולומדת. גם על אביזרים אני לא חוסכת וקונה כל מה שיעזור לי ויכול ליעל את המיומנות שלי. אני לא יודעת איך פתאום התחביב הזה השתרש בי. במשך שנים לא אהבתי להכנס למטבח והכנתי את המאכלים הכי בסיסים שידעתי להכין ורק עכשיו כשבאמת התחלתי לעבוד במטבח והתחלתי יותר להשקיע, גיליתי כמה המטבח שלי קטן וכמה אין לי מקום לעבוד שם. רק המיקסר החדש שקניתי לפני שבוע תופס לי חצי מהשיש אבל עד שנעבור דירה (שגם זה נמצא בתכנון) אני אאלץ להסתפק במטבח הקטן שלי, העיקר שיש לי כל מה שאני זקוקה בשביל ללמוד ולהתנסות.

אז התחביב הזה תופס הרבה זמן מהיום שלי גם מבחינת התנסות, גם מבחינת צפייה בסרטוני אפיה ועיצוב עוגות ואפילו במחשבות יש לזה הרבה מקום. זאת הפעם הראשונה בחיי שבאמת יש לי תחביב שאני אוהבת ומוכנה להשקיע בו. אף פעם לא היו לי תחביבים שבאמת הגיעו מתוכי אלא יותר רעיונות של מישהו אחר שאימצתי לעצמי. כך שאני שמחה שהתחלתי להפתח לתחביבים חדשים ולמצוא דברים אותנטיים שאני מתחברת אליהם. זה גם עוזר לי להשאיר את העבר מאחור ולא להשאב לזכרונות עצובים או כואבים שקשורים ללימודי העבר ולמקצוע שלי.

דבר נוסף שמעסיק אותי בתקופה האחרונה וכתבתי עליו גם בפוסט הקודם הוא שהתחלתי טיפולי פוריות. אני בתוך התהליך כבר 3 חודשים וכל חודש מחדש מזריקה הורמונים מידי יום. בהתחלה קצת חששתי מהזריקות אבל החלטתי שאני לוקחת את זה בקלות, לא מתרגשת מכל דבר ולא משקיעה יותר מידי מחשבה, כך שאת הזריקה הראשונה הזרקתי לעצמי לבד ואחרי שהתרגלתי זה הפך להיות החלק הכי קל בכל התהליך, עניין שלוקח בדיוק 5 דקות ולאחריו חוזרים לעיסוקים הרגילים. הפכתי להיות מאוד מיומנת כך שהתחלתי לקחת את המזרק איתי לכל מקום בערכה מיוחדת ולא לוותר על בילויים בגלל שאני צריכה להזריק בשעה מסויימת. פעם אחת אפילו הזרקתי בערב בתוך גן ציבורי לאחר סיימתי פגישה כי לא היה לי זמן להגיע למקום נוח יותר. 

אני מגיעה למעקב של בדיקות דם ואולטרסאונד כל כמה ימים ע"מ לבדוק את ההשפעה של ההורמונים. גם לבדיקות הדם כבר התרגלתי, רק האולטרסאונד לפחות במקרה שלי מאוד כואב. הזקיקים ממש מסתתרים בשחלות ומאוד קשה לאתר אותם. במהלך שלושת החודשים שאני מטופלת הספקתי כבר להחליף רופא פוריות כי הרופא הראשון שהייתי אצלו קבע אחרי שני סבבים של הזרקות שמשהו בהתנהגות של השחלות שלי לא תקין והמליץ על תרומת ביצית וזה עוד לפני שבכלל הגעתי לשאיבה של הזקיקים. זה היה מאוד מפתיע ולמרות שבעלי ואני כבר התחלנו לדבר על תרומת ביצית החלטתי שאני רוצה קודם ללכת לייעוץ לבדוק האם יש עוד משהו שניתן לעשות וכך הגעתי לרופא הפוריות הנוכחי שאני נמצאת אצלו כיום, שהוא מאוד מקצועי ונראה שהוא יודע מה הוא עושה. אז התחלתי מחדש את כל הזריקות והבדיקות וביום שבת מתוכננת השאיבה הראשונה שלי. לצערי רק זקיק אחד הצליח לשרוד בסבב הזה ואותו ינסו להחזיר. 

מודה שאני לא כל כך אופטימית ולא מאמינה שאצליח להכנס להריון בסבב הזה מזקיק אחד בודד שעדיין לא ממש ניתן לדעת האם הוא תקין או לא... אבל זה מה שיש וכמובן שזה עדיף על כלום.