עדיין בטיפולי פוריות

 עדיין ממשיכה עם טיפולי הפוריות, עד היום עברתי שתי החזרות שלא הצליחו ובקרוב מתחילה את ההחזרה השלישית. ככל שהזמן חולף זה מתחיל להיות יותר ויותר קשה, לא מבחינה פיזית אלא בעיקר מבחינה רגשית. לאחר כל החזרה של עובר יש המתנה של שבועיים מורטי עצבים שרק בסופם ניתן לדעת האם העובר נקלט או לא (באמצעות בדיקת דם). לפני כן אי אפשר לדעת דבר וצריך פשוט להמתין ולהעביר את הזמן שזה הדבר קשה ביותר במיוחד כשמצפים למשהו כל כך.  במהלך ההמתנה הזאת יש כל מיני סוגים של כאבים שחשים בגוף אבל אף אחד מהם לא יכול לרמז על התוצאה הסופית ותמיד ניתנים לפרשנות לחיוב או לשלילה. לפעמים אני מנסה להשתמש בבדיקת הריון ביתית ממש יום או יומיים לפני בדיקת הדם, למרות שאומרים שגם הבדיקות האלה לא תמיד אמינות ויכולות לעוות את התוצאה, אבל בכל זאת  אני מעדיפה לקחת את הסיכון מאשר להמתין. בינתיים בשתי ההחזרות האחרונות דווקא כן קיבלתי תוצאות מדויקות.

את ההחזרה האחרונה שלא הצליחה עשיתי לפני שבועיים ובדיוק היום, ביום חמישי, קיבלתי את התוצאות של בדיקת הדם, אבל כבר ידעתי מיום שלישי שהיא תיהיה שלילית כי השתמשתי בבדיקת ההיריון. חוץ מזה גם העדפתי להקדים את הדיכאון ליום שלישי ולהפטר ממנו מאשר להתחיל אותו ביום חמישי ולהכנס איתו לתוך הסופשבוע. כך שביום שלישי גם אני וגם בעלי היינו חסרי מצב רוח. לי היה מאוד קשה להתרכז בעבודה ולקחתי הרבה הפסקות עד שהיום הזה הסתיים  (למזלי סיימתי ב-12.00 כך שלא היה לי הרבה זמן לסבול) ובעלי חזר הביתה מוקדם כי גם לו לא היה חשק לעבוד. אז יום שלישי היה היום הרישמי של הדיכאון, יום שממש לא עשינו בו כלום. אפילו ויתרתי על ללכת לסרט עם אמא שלי והתברר שזו הייתה טעות כי אולי זה היה יכול לשפר לי קצת את מצב הרוח. ביום רביעי כבר הרגשנו קצת יותר טוב והיום קבענו תור חדש לרופא הפוריות כדי לתכנן את המשך הטיפול. 

הדבר החיובי היחיד שבאמת אפשר לומר על התהליך שהנתונים משתפרים מפעם לפעם והביציות שנשאבות יוצאות באיכות טובה יותר. אם בפעם הראשונה הצליחו לשאוב רק ביצית אחת אז עכשיו כבר הצליחו לשאוב 3 ביציות ואחת מהן הקפיאו לסבב הקרוב, כך שבמקום לעבור שוב את כל ההזרקות והשאיבה, עושים רק החזרה וזה מקל על הכל ומקצר את התהליך. מקווה שהביצית הזאת תעבור את שלב ההפשרה ובאמת תימצא מתאימה להחזרה, אבל עד אז יש לפחות עוד שבועיים.... 

כך נראים החיים שלי בתקופה הזאת, חיים בין שאיבה להחזרה ומקווים שפעם  הבאה תיהיה תוצאה טובה יותר ואולי אפילו הריון...

על טיפולי פוריות והתחביב החדש שלי

 הרבה זמן לא עדכנתי מה קורה איתי. לא בגלל שלא היה לי זמן אלא בגלל שהתחלתי עם תחביב חדש של אפייה ואת רוב הזמן הפנוי שלי אני מעדיפה לבלות במטבח. גיליתי שאני מאוד אוהבת לאפות ולהתנסות באפייה של דברים חדשים. אני אמנם נמצאת בשלב דיי ראשוני ולא הכל מצליח לי אבל אני רוכשת קורסים דיגיטלים, נרשמת לסדנאות פרונטליות , מחפשת מתכונים ברשת ומשתדלת לפחות פעם בשבוע לאפות משהו למשפחה כך שאני משתפרת מפעם לפעם ולומדת. גם על אביזרים אני לא חוסכת וקונה כל מה שיעזור לי ויכול ליעל את המיומנות שלי. אני לא יודעת איך פתאום התחביב הזה השתרש בי. במשך שנים לא אהבתי להכנס למטבח והכנתי את המאכלים הכי בסיסים שידעתי להכין ורק עכשיו כשבאמת התחלתי לעבוד במטבח והתחלתי יותר להשקיע, גיליתי כמה המטבח שלי קטן וכמה אין לי מקום לעבוד שם. רק המיקסר החדש שקניתי לפני שבוע תופס לי חצי מהשיש אבל עד שנעבור דירה (שגם זה נמצא בתכנון) אני אאלץ להסתפק במטבח הקטן שלי, העיקר שיש לי כל מה שאני זקוקה בשביל ללמוד ולהתנסות.

אז התחביב הזה תופס הרבה זמן מהיום שלי גם מבחינת התנסות, גם מבחינת צפייה בסרטוני אפיה ועיצוב עוגות ואפילו במחשבות יש לזה הרבה מקום. זאת הפעם הראשונה בחיי שבאמת יש לי תחביב שאני אוהבת ומוכנה להשקיע בו. אף פעם לא היו לי תחביבים שבאמת הגיעו מתוכי אלא יותר רעיונות של מישהו אחר שאימצתי לעצמי. כך שאני שמחה שהתחלתי להפתח לתחביבים חדשים ולמצוא דברים אותנטיים שאני מתחברת אליהם. זה גם עוזר לי להשאיר את העבר מאחור ולא להשאב לזכרונות עצובים או כואבים שקשורים ללימודי העבר ולמקצוע שלי.

דבר נוסף שמעסיק אותי בתקופה האחרונה וכתבתי עליו גם בפוסט הקודם הוא שהתחלתי טיפולי פוריות. אני בתוך התהליך כבר 3 חודשים וכל חודש מחדש מזריקה הורמונים מידי יום. בהתחלה קצת חששתי מהזריקות אבל החלטתי שאני לוקחת את זה בקלות, לא מתרגשת מכל דבר ולא משקיעה יותר מידי מחשבה, כך שאת הזריקה הראשונה הזרקתי לעצמי לבד ואחרי שהתרגלתי זה הפך להיות החלק הכי קל בכל התהליך, עניין שלוקח בדיוק 5 דקות ולאחריו חוזרים לעיסוקים הרגילים. הפכתי להיות מאוד מיומנת כך שהתחלתי לקחת את המזרק איתי לכל מקום בערכה מיוחדת ולא לוותר על בילויים בגלל שאני צריכה להזריק בשעה מסויימת. פעם אחת אפילו הזרקתי בערב בתוך גן ציבורי לאחר סיימתי פגישה כי לא היה לי זמן להגיע למקום נוח יותר. 

אני מגיעה למעקב של בדיקות דם ואולטרסאונד כל כמה ימים ע"מ לבדוק את ההשפעה של ההורמונים. גם לבדיקות הדם כבר התרגלתי, רק האולטרסאונד לפחות במקרה שלי מאוד כואב. הזקיקים ממש מסתתרים בשחלות ומאוד קשה לאתר אותם. במהלך שלושת החודשים שאני מטופלת הספקתי כבר להחליף רופא פוריות כי הרופא הראשון שהייתי אצלו קבע אחרי שני סבבים של הזרקות שמשהו בהתנהגות של השחלות שלי לא תקין והמליץ על תרומת ביצית וזה עוד לפני שבכלל הגעתי לשאיבה של הזקיקים. זה היה מאוד מפתיע ולמרות שבעלי ואני כבר התחלנו לדבר על תרומת ביצית החלטתי שאני רוצה קודם ללכת לייעוץ לבדוק האם יש עוד משהו שניתן לעשות וכך הגעתי לרופא הפוריות הנוכחי שאני נמצאת אצלו כיום, שהוא מאוד מקצועי ונראה שהוא יודע מה הוא עושה. אז התחלתי מחדש את כל הזריקות והבדיקות וביום שבת מתוכננת השאיבה הראשונה שלי. לצערי רק זקיק אחד הצליח לשרוד בסבב הזה ואותו ינסו להחזיר. 

מודה שאני לא כל כך אופטימית ולא מאמינה שאצליח להכנס להריון בסבב הזה מזקיק אחד בודד שעדיין לא ממש ניתן לדעת האם הוא תקין או לא... אבל זה מה שיש וכמובן שזה עדיף על כלום. 

אז מה התחדש אצלי?

 חלף זמן רב מהפעם האחרונה שעידכנתי, האמת שלא ממש היה לי חשק לכתוב כי הכתיבה קצת מאלצת אותי להכנס פנימה ולהיות עם עצמי והיה לי קשה למצוא את המוד הנכון וגם את הזמן בשביל לעשות את זה. 

אז מה התחדש אצלי? בעלי ואני עדיין מנסים להכנס להריון... מאחר שחלפה חצי שנה מאז שהתחלנו לעבוד על זה ועדיין אין תוצאות, החלטנו לפנות לרופא פוריות שהפנה אותנו לעשות בדיקות. את בעלי שלחו לעשות בדיקת זרע שיצאה תקינה ואפילו מעבר לממוצע ואני עשיתי צילום רחם ופרופיל הורמונלי שזה בעצם בדיקת דם שבודקת כמות ואיכות של ההורמונים בגוף. הצילום רחם יצא תקין אבל הפרופיל ההורמונלי הראה שיש ערך גבוה של הורמון fsh שמעיד על כך שיש לי רזרבה שחלתית נמוכה (מעט ביציות) ובגלל זה אני לא מצליחה להכנס להריון. הפתרון היחיד לבעיה הזאת בגיל שלנו (42) הוא להתחיל טיפולי פוריות ולעשות הפריה חוץ גופית. 

בהתחלה הייתי נגד הרעיון הזה, אמרתי לעצמי שאני מוכנה לנסות רק בדרך הרגילה ואם אגיע למצב שאצטרך הפריה אז נוותר על הרעיון של ילד נוסף אבל בסוף השתכנעתי, אני לא באמת יודעת למה, אולי באמת החלטתי לתת לזה צ'אנס אמיתי. 

עברתי דרך ארוכה ממצב שבו לא יכולתי להעלות הדעת להביא ילד נוסף למצב שאני מוכנה לעבור הפרייה חוץ גופית והזרקות וכל מה שכרוך בכך. למרות שאני מסכימה לעבור את התהליך הזה אני עדיין לא להוטה להביא עוד ילד , לפחות לא כמו בעלי, ויודעת שלא אתאכזב במידה ולא נצליח. בנוסף בעלי ואני סיכמנו שאנחנו מנסים את עניין הפרייה עד גיל 44 ואם לא נצליח, נוותר על הרעיון של ילד נוסף, פשוט קשה לי לראות עצמי אמא לתינוק בגיל 45, ובמיוחד המחשבה שבגיל 50 אני אהיה אמא לילד בן 5, הגיל הזה נראה לי קצת מבוגר מידי בשביל לרוץ אחרי ילד קטן. בינתיים בעלי מסכים איתי ואני מקווה שגם בבוא העת הוא ייקבל את זה ויתמוך בהחלטה שלי. יכול להיות שהיינו צריכים לחשוב על הפרייה בגיל מוקדם יותר אבל לא יכולתי לחשוב על ילד נוסף במיוחד אחרי מה שעברנו עם הבת שלנו. 

ביום ראשון הקרוב אנחנו נפגשים שוב עם רופא הפוריות כדי לאשר את כל המסמכים וכנראה שבינואר כבר אתחיל את התהליך. אשתדל לעדכן מידי פעם איך אני מסתדרת ...

וקצת לגבי העבודה שלי - בעקבות המלחמה החלטתי שאני רוצה לעבור לעבוד מהבית בעיקר כדי להיות עם הבת שלי בזמן האזעקות, כשהיא לומדת מהבית ולהרגיע אותה. בסופו של דבר היא חזרה ללימודים ואני נשארתי לעבוד מהבית והתברר שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. כמובן שעדיין יש לחץ של שיחות אבל זה עולם אחר לגמרי. אני עובדת במוקד כבר שנתיים וחצי וזו פעם ראשונה שאני יכולה לומר שפשוט יש לי שקט נפשי. מאז שעברתי לבית אין אחמ"ש שמעיר לי על כל דבר, מזרז אותי במהלך השיחה או סתם צועק וצוחק בקול רם בלי להתחשב בנציגים שעובדים. כמובן שהוא נמצא בקשר עם מי שעובד מהבית אבל התקשורת נעשית לרוב דרך ה-whatsapp כך שגם אם יש הערות לרוב הן נעשות בכתב כך שזה לא משפיע עלי וגם לא תמיד אני מצליחה לשים לב אליהן כשאני במענה. מאז שעברתי לבית אני הרבה יותר מאושרת ורגועה וגם צמצמתי קצת בשעות העבודה כך שפעמיים בשבוע אני מסיימת לעבוד מוקדם יותר וזה באמת מקל עלי וגורם לי להרגשה טובה. השינוי הזה מאפשר לי גם להקדיש זמן לבית ולמשפחה ובחודשים האחרונים גיליתי מחדש את המטבח והתחלתי לבשל, לאפות ולהתנסות בהכנה של מאכלים חדשים, קצת לשדרג את כישורי המטבח שלי ואני מאוד נהנית מזה. בנוסף התחלתי פילאטיס שלוש פעמים בשבוע וזה רק תורם לי להרגשה הכללית הטובה.

אני חושבת שבסופו של דבר דברים הסתדרו לטובה כי דווקא בתקופה הזו שאני מתחילה טיפולי פוריות, חשוב לשמור על רוגע ושלווה ולא להעמיס על עצמי יותר מידי, כך שעבודה מהבית ממש מתאימה לי ובכללי נראה לי שאני נמצאת בדרך נכונה של שינוי והתפתחות ויש בהחלט למה לצפות.

.. 

ההתלבטות...

 ברשומה הקודמת שכתבתי סיפרתי על כך שבעלי שיכנע אותי להביא ילד נוסף ושהתחלנו לקדם את הנושא הזה. אז למרות שאני משתפת פעולה ואנחנו עושים כל מה שצריך, עדיין יש רגעים שאני לא שלמה לחלוטין עם ההחלטה שקיבלתי. 

כשאמרתי שאני מעוניינת להשאר עם ילדה אחת, בעלי ואמא שלי לחצו עלי לשנות את דעתי, הם דיברו בעיקר על כך שהמיומנויות החברתיות של הבת שלנו לא מפותחות מספיק ושהיא תשאר לבד. אמא שלי הזכירה זאת בכל הזדמנות שהיתה לה, אז בסופו של דבר השתכנעתי. זה לא הלהיב אותי או גרם לי לפתח ציפיות, אך מבחינה הגיונית זה נראה לי נכון והתחלנו לקדם את הנושא הזה, תוך חודש כבר הספקנו לעשות בדיקות גנטיות דרך הקופה וגם בדיקות גנטיות מורחבות באופן פרטי (שעלו לנו 5000 ש"ח).

לאחרונה כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא הזה היא אמרה שבעקבות התייעצות עם איש מקצוע היא שינתה את דעתה וחושבת שאני לא חייבת להביא ילד נוסף כי זה לא יתרום כלום לבת שלי (בת 9) ושהיא יכולה להיות אמא שלו. למרות שאמרתי לה שאני לא יכולה לשנות את דעתי אחרי שכבר החלטנו, הרגשתי שהכל מתערער אצלי. אחרי שכבר השתכנעתי וניסיתי לאמץ לעצמי השקפת עולם שונה על הנושא הזה הכל מתרסק וחוזר לנקודת ההתחלה. לאמא שלי יש המון השפעה עלי ולפעמים החיים שלי נראים כמו נדנדה, נוטים כל פעם לצד אחר בהתאם לדעותיה.

יחד עם זאת גם אני לא חזקה מספיק ונותנת לכל דבר לטלטל אותי, קשה לי לגבש החלטה ולדבוק בה עד הסוף. ההחלטות שאני מקבלת בחיים לרוב מגיעות מהשכל, קשה לי להתחבר לרגש וגם אם אני מצליחה זה לא מחזיק לאורך זמן. לרוב כשאני צריכה לקבל החלטה חשובה אני תמיד נמצאת במצב של לא יודעת, לא בטוחה וכנראה באופן לא מודע אני פשוט ממתינה שמישהו אחר יקבל את ההחלטה במקומי. אני אף פעם לא מצליחה להרגיש שאני שולטת החלטית ויציבה בדרך שאני בוחרת לעצמי. אני גם יודעת שאם אחזור בי ואחליט לא להביא ילד נוסף, זה יחזיק מעמד לחודש בערך ואז שוב יתחילו הספקות.... חוסר ההחלטיות הוא דפוס התנהגות בחיי, אני מלאה בקונפליקטים פנימים שאינני יכולה לפתור ולכן לפחות כלפי חוץ אני כמעט תמיד מתפשרת.

מאחר שאני לא מצליחה למצוא את הפתרון בתוכי, אני נאלצת לצאת החוצה להתחיל קצת להתייעץ ולשמוע דיעות של אנשים אחרים...

ילד נוסף

 לפני כמה חודשים כתבתי רשומה על כך שאני לא מעוניינת להביא ילד נוסף והייתי דיי סגורה על זה. לאחרונה אני מתחילה להתערער וקשה לי לשמר את הדיעה המוצקה שהייתה לי עד כה.

אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה שגרמה לי לשנות את דעתי אך אני חושבת שזה בעיקר בגלל שיש לי נטיה לרצות ולעשות מה מצפים ממני. זה דפוס שאני מתמודדת איתו לאורך שנים ומתקיים אצלי באופן לא מודע, כך שאני אפילו לא מצליחה לזהות אותו מרוב שהוא טבוע בי. 

הריצוי הזה נבע בעקבות שיחה שבעלי ואני ניהלנו לפני שבועים שישר גרמה לי לאמץ את דעתו. באותה שיחה הוא התחיל למנות בפני את כל הסיבות שבגללן כדאי להביא ילד נוסף כמו למשל שהבת שלנו תלמד לחלוק במשחקים, בבגדים ואפילו בתשומת לב, שהיא לא תשאר לבד בבגרותה, שיהיה מישהו שיטפל בנו כשנתבגר והיא לא תצטרך לעשות הכל בעצמה ושההורים שלי יוכלו לעזור לנו כשנצטרך. הוא סיפר לי כמה הוא משתוקק לעוד ילד וכמעט התחנן. 

אמנם לא הסכמתי עם כל הדברים שהוא אמר אבל הבנתי את הצורך שלו, זה הדבר היחיד שנגע לי ללב. היה לי קשה להיות זו עומדת בדרכו לעוד ילד ואז באופן אוטומטי משהו השתנה אצלי בפנים מבלי תהיה לי סיבה מוצדקת ופשוט קיבלתי על עצמי את הצד שלו. ממש התעמקתי כדי להבין מה גרם לי לשנות את דעתי ולא הצלחתי למצוא לכך אפילו סיבה אחת. פתאום ההתעקשות שלי נראתה לי מיותרת וככל שהזמן חלף פשוט אימצתי את הדיעות שלו עד שהן הפכו להיות חלק ממני והתסריט שיש לי בראש לגבי ילד נוסף השתנה. קשה לי להודות אבל גם חששתי שבעוד כמה שנים הוא יאשים אותי בכך שאין לנו ילדים או שאולי הנישואין שלנו יסתיימו בגלל שזה ירחיק בינינו. 

אני מנסה להתרגל לרעיון הזה שבעוד שנה בערך יהיה לנו ילד נוסף. לפעמים אני מצליחה לקבל את זה ולפעמים עדיין קשה לי. ברגעים האלה שקשה, הכל נראה לי כמו טעות אחת גדולה שאני עומדת להתחרט עליה לשארית חיי אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שכמעט לכל החברות שלי יש לפחות 3 ילדים והן מסתדרות אז אין סיבה שאני לא אסתדר וגם שהבת שלי כבר בת 9 ויחסית גדולה כך שכל שלב המריבות יחסך ממני בגלל הפער הגילאים. מעבר לכך החלטתי שאנסה להקל על עצמי כמה שיותר ובעקבות הלידה הקודמת שהייתה מאוד קשה החלטתי שהפעם אבקש ללדת בניתוח קיסרי ואמנע מעצמי את הסבל שכרוך בלידה רגילה

שבוע הבא אנחנו הולכים לעשות בדיקות גנטיות וכבר התחלתי לקחת חומצה פולית. אני לא מאמינה שאני עושה את זה... שוב... 

שיחות ברמה מתקדמת

 בחודש האחרון העלו אותי ברמת השיחות בעבודה, זה היה צעד שנכפה עלי מבלי שניתנה לי אפשרות לבחור ומבלי שרציתי בכך.

ע"מ לעלות לרמה המתקדמת הייתי צריכה לעבור הדרכה. את ההדרכה הנחתה אחת מראשי הצוות שאני מחבבת כי היא נטולת אגו ומתייחסת לכולם כאל שווים, כך שהרגשתי בנוח לשתף אותה בחוסר הרצון שלי ובחששות לעלות לרמה המתקדמת. בזמן ההדרכה נכנסה לחדר ההדרכות גם המנהלת של המוקד והתחילה לדבר עם המתלמדות. במהלך השיחה היא אמרה ממש בלי שום קשר לכלום שהיא אוהבת אותי וזה גרם לי להרגשה טובה כי זה איפשר לי להביע בהומור ובעקיפין את החשש שלי ואמרתי לה חצי בצחוק וחצי ברצינות שאחרי שאתחיל בשיחות היא כנראה לא תאהב אותי יותר

בשונה מרמה הבסיסית ששם השיחות פשוטות וקלילות ולא נדרש ממני להתעמק או לשאול יותר מידי שאלות, עכשיו השיחות מורכבות יותר, אני נדרשת לתחקר כל לקוח שמתקשר וחייבת להיות מרוכזת ובשליטה. ברמה הבסיסית הייתי רגועה ויכולתי מעט לרחף במחשבות, כעת אני בלחץ מהשיחה הבאה שלא ניתן לצפות אותה וזה מאלץ אותי להשאר דרוכה כל הזמן.

נכון להיום אני מסתדרת עם השיחות, אך חוששת לטעות, כי לאחרונה האחמשיות מאיימות שהן יקנסו את מי שתקליד את ההודעה בצורה לא נכונה אז אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה אבל יודעת שאף אחד אינו חף מטעויות 

הייתי רוצה לסיים את הרשומה בנימה חיובית ואופטימית אבל האיום בקנסות הוא אחד מהדברים שמפריעים לי במקום העבודה שלי ויש גם דברים נוספים כמו חוסר היכולת לצאת לשירותים מבלי לבקש רשות, ההפסקות הקצרות שאי אפשר לחרוג מהן אפילו בדקה, היחס הלא המכבד, השכר הנמוך ובכלל - המונוטוניות, העומס והלחץ שמאפיינים את העבודה במוקד. כל אלה מאפילים על ההצלחות שלי ועל הדברים הטובים והמעטים שמתרחשים במוקד. למרות הכל אני עדיין מחזיקה את עצמי ועובדת במוקד כבר שנתיים... עד שאמצא מקום עבודה שיתאים לי. 

כשניסיתי למצוא תחביב...

 סוף סוף הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שאעשה משהו בשביל עצמי, שאמצא לי תחביב שאני אוהבת ואמלא את היום שלי בדברים שגורמים לי להרגיש טוב. לקח לי לפחות שנה להבין שמשהו בשגרת החיים שלי חייב להשתנות, שהשיגרה כפי שהיא היום משעממת אותי ואני צריכה קצת לגוון, לשנות ולנסות דברים חדשים אז החלטתי שאני רוצה ללמוד ציור. 

כשביררתי על קורסי ציור גיליתי שבאיזור שלי יש בסה"כ שני אמנים שמעבירים סדנאות כך שהבחירה לא הייתה קשה מידי. החלטתי לבחור במורה שהכי קרוב לאיזור המגורים שלי כך שיהיה לי קל יותר להגיע. כשיצרתי קשר עם המורה קבענו שאגיע לשיעור התנסות יחד עם כל התלמידות בסטודיו. יומיים לפני כן שלחתי לה תזכורת ע"מ לוודא שאכן היא זוכרת שקבענו. ככל שהזמן חלף הציפיות שלי גברו וכל כך רציתי להתחיל, הרגשתי שזה יהיה שינוי משמעותי ומהנה עבורי. 

לצערי יום לפני השיעור מתחתי את הרצועה בברך ולמחרת כבר היה לי קשה ללכת, צלעתי כל הדרך לעבודה ובחזרה, אך החלטתי שזה לא ימנע מבעדי להגיע לשיעור. כשחזרתי הביתה מרחתי משחה, חבשתי את הברך בתחבושת אלסטית וכבר הרגשתי טוב יותר. הייתי כל כל להוטה להתחיל ללמוד ולא הייתי מוכנה לפספס את השיעור. כשבעלי ראה שאני מתכוונת ללכת, הוא הציע להסיע אותי וכך לפחות נחסכה ממני ההליכה.

כשהגעתי לסטודיו הוא היה עדיין סגור ונאלצתי לחכות. זכרתי שקבענו ב-18.30, אך גם כשהגיע הזמן אף לא בא. בהתחלה חשבתי שאולי לא הגעתי למקום הנכון והסטודיו שראיתי נועד רק לתצוגה אך זו הייתה בדיוק הכתובת שהמורה רשמה לי. חיכיתי רבע שעה בחושך ולא היה זכר למורה או לתלמידות, התלבטתי האם לשלוח הודעה למורה וכששלחתי לא הייתה תגובה, אז חזרתי הביתה מאוכזבת והפעם ברגל כי בעלי לא יכל לאסוף אותי. 

אחרי שהמורה לא ענתה לי רציתי למחוק את ההודעה ששלחתי לה כאילו בכלל לא הייתי שם אך אחרי שעשיתי מאמץ דיי גדול כדי להגיע חשבתי  שאולי כדאי שהיא בכל זאת תדע שהגעתי והסטודיו היה סגור. באותו ערב הייתי במצב רוח ירוד, לא היה לי חשק לעשות כלום, הייתי מאוד מאוכזבת ועצובה, עד שסןף סוף מצאתי תחביב שמעניין אותי... 

למחרת המורה שלחה לי הודעה והתנצלה. היא ביטלה את השיעור בגלל שחלתה ושכחה להודיע לי. בהתחלה התלבטתי האם לתת הזדמנות נוספת. מצד אחד עשיתי את כל המאמצים כדי להגיע ובסוף השיעור לא התקיים ומצד שני זה היה הקורס היחיד שמצאתי שמספק את כל הציוד הנדרש לשיעורים וזה בדיוק מה שרציתי, אז קבענו רק לעוד שבועים כי השיעור הבא לא יתקיים.

בנתיים ירד לי החשק לגמרי וההתלהבות דעכה. המצב שנוצר גרם לי קצת להרגיש שאני רודפת אחרי המורה ופתאום אני כבר לא כל כך בטוחה שיש לי חשק...